לאחר התבוסה המפתיעה בעי, יהושע פונה אל ה' מתוך סערת רגשות ומשלב בדבריו תחינה, כאב אישי ודאגה לאומית. המילה בִּי משמשת כאן כלשון בקשה ותחינה, בדומה למילה "בבקשה" [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
בפנייתו, יהושע מנסה להתנצל ולהסביר את הדברים הקשים שהטיח כלפי ה' קודם לכן. הוא מבין שדיבר בחדות, אך טוען להגנתו כי דבריו נבעו מתוך כאב לב עצום. על בסיס התפיסה שאין אדם נתפס על צערו, הוא מסביר שזעקתו פרצה מאליה, ושואל: "מה עוד יכולתי לומר לנוכח המפלה?" [מצודת דוד, חומת אנך]. השימוש בשם יִשְׂרָאֵל דווקא, ולא בכינוי הסתמי "העם", נועד להדגיש את חשיבותם ומעלתם של ישראל כמלאים בתורה ובמצוות [חומת אנך].
מעבר לכאב על עצם המנוסה, שבה העם הָפַךְ... עֹרֶף וברח מפני אויביו [ביאור שטיינזלץ], יהושע מצביע על השבר האסטרטגי החמור שנוצר. עד לאותו רגע, פחדם של ישראל נפל על תושבי הארץ, מה שהבטיח ניצחון קל גם בדרך הטבע, אף ללא התערבות נסית גלויה. אולם כעת, בעקבות הבריחה הפומבית, פחד זה התפוגג. יהושע מביע את חששו העמוק כי מעתה אויבי ישראל יקבלו אומץ, יתחזקו ויתאגדו יחד כדי להילחם בהם [מלבי"ם].