רגע ההודאה הדרמטי של עכן חושף לא רק את אשמתו הנוכחית, אלא גם היסטוריה נסתרת של מעילות, אשר נחשפת כעת בצל החשש ממלחמת אחים. כאשר עכן ראה את בני שבט יהודה נאספים ומתכוננים למלחמה בעקבות החרם, הוא הבין את חומרת המצב והחליט להתוודות. הוא הגיע למסקנה כי עדיף שימות לבדו מאשר שייהרגו באשמתו אלפים מישראל [רש"י].
בתחילת דבריו מצהיר עכן אמנה, כלומר באמת [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], ומודה כי חטא לה' בחרם הנוכחי [מלבי"ם]. אולם, עיקר העניין הפרשני סובב סביב התוספת בדבריו: וְכָזֹאת וְכָזֹאת עָשִׂיתִי.
גישה אחת מפרשת מילים אלו כפשוטן, כהסכמה למעשה או כהקדמה לפירוט שיבוא מיד לאחר מכן, במשמעות של "כך וכך עשיתי" [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמילים אלו חושפות דפוס פעולה מתמשך. עכן מודה שאין זו הפעם הראשונה שהוא נוהג כך, וכי הוא מעל בחרמות קודמים עוד בימי משה [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. מעילות אלו התרחשו במערכות צבאיות קודמות שבהן הוקדש השלל לה', כדוגמת מלחמת הכנעני מלך ערד, מלחמת מדין, ויש מוסיפים שגם במלחמות סיחון ועוג [מצודת דוד, רד"ק]. הודאה זו על חטאי העבר נועדה, במידת מה, לשמש כהצדקה עצמית מצידו של עכן; הוא ניסה להראות שכבר היה רגיל בעבירה זו, עד שהיא הפכה בעיניו למעין מעשה מותר [מלבי"ם].
חשיפת חטאי העבר של עכן מעוררת שאלה מהותית: מדוע הוא לא נענש על מעשיו עוד בימי משה? על כך מובאות שתי תשובות עיקריות בקרב חז"ל [רד"ק]. הדעה הראשונה גורסת כי הכלל שלפיו הציבור נענש על חטאים נסתרים של היחיד לא היה תקף עד שישראל חצו את נהר הירדן. הדעה השנייה קובעת כי לעולם אין ענישה על חטאים שנעשו בסתר מוחלט, והסיבה שעכן נענש כעת בגלוי היא שמעשהו ביריחו לא היה באמת נסתר, שכן בניו ובנותיו ידעו על כך.