זעקתו של יהושע מבטאת חרדה כפולה: סכנה קיומית להמשך הישרדותו של עם ישראל, ולצידה משבר תיאולוגי חמור הנוגע למוניטין של ה' בעולם.
כאשר וְיִשְׁמְעוּ עמי האזור כי האויב הצליח לרדוף אחרי ישראל [מצודת דוד], הם יגלו שניתן לנצח את העם בקלות [ביאור שטיינזלץ]. בעקבות גילוי זה, וְנָסַבּוּ עָלֵינוּ – עמי כנען יתאגדו כולם יחד לחזית אחת [מלבי"ם], יאספו חיל רב ויקיפו את ישראל במטרה להשמידם לחלוטין [ביאור שטיינזלץ]. פעולה זו תוביל לכך שוְהִכְרִיתוּ אֶת שְׁמֵנוּ, אותו שם שיצא עד כה בעולם כסמל לגבורה [מלבי"ם].
אולם, המצוקה אינה מסתכמת באובדן העם בלבד, אלא מובילה לשאלה וּמַה תַּעֲשֶׂה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל. הפרשנים מציגים שתי גישות מרכזיות להבנת הקשר בין השמדת ישראל לפגיעה בשמו של ה':
הגישה הראשונה, המשותפת לרוב הפרשנים, מתמקדת בחשש מפני חילול ה'. אם ישראל יושמדו, אומות העולם יסיקו כי כוחו של ה' תשש וכי העם אבד משום שלאלוקיו לא הייתה היכולת להושיעו [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. היות ששמו של ה' כמשגב ומגן נודע בעולם דווקא דרך גבורתם של ישראל, הרי שהכרתת שמם של ישראל תוביל בהכרח לחילול שמו הגדול של ה' שכבר התפרסם [מלבי"ם].
הגישה השנייה מצביעה על קשר מהותי ועמוק יותר: שמו של ה' משותף וקשור באופן הדוק בשמם של ישראל [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. כשם ששליט בשר ודם עשוי להציל אדם אחר רק משום שהוא נושא את שמו, כך על אחת כמה וכמה מצופה מה' להציל את העם שבו בחר לשתף את שמו, ואשר תולה בו את בטחונו [חומת אנך]. לפיכך, פגיעה בישראל אינה רק מצוקה לאומית, אלא פגיעה ישירה בשמו של ה' שנקשר בגורלם.