התבוסה במערכה ושבירת כוחו של העם אינן נובעות מכישלון טקטי, אלא הן תוצאה ישירה של שבר רוחני. הימצאות השלל האסור בתוך המחנה הופכת את העם עצמו לישות מקוללת, ומביאה למשבר כפול: אובדן החוסן הצבאי הטבעי והסתלקות ההשגחה האלוהית.
הקביעה כי וְלֹא יֻכְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקוּם משמעותה חוסר יכולת לעמוד במלחמה [ביאור שטיינזלץ]. חולשה זו נובעת משני היבטים שונים. מן הצד הטבעי, בני ישראל עֹרֶף יִפְנוּ משום שעצם קיומו של החרם במחנה מטיל מארה בכוחם הפיזי ומחליש אותם [מלבי"ם]. המצב שבו כִּי הָיוּ לְחֵרֶם, כלומר הפכו לקללה [ביאור שטיינזלץ], חל על העם כולו משום שהעלימו עין זה מזה, לא שמרו איש על רעהו, ובכך סייעו בעקיפין לאדם שעבר על האיסור [מצודת דוד].
מן הצד ההשגחתי, הפגיעה מתבטאת בהסתלקות הנוכחות האלוהית, כפי שנאמר לֹא אוֹסִיף לִהְיוֹת עִמָּכֶם (במקצת הספרים המילה אוֹסִיף נכתבת חסר, ללא האות וי"ו [מנחת שי]). כדי לתקן מצב זה, נדרשת פעולה כפולה: בעוד שלשם החזרת הגבורה הטבעית והיכולת לעמוד בפני האויב די בהוצאת החפצים הגנובים מן המחנה, הרי שכדי להשיב את השגחת ה׳ נדרשת פעולה חריפה של אִם לֹא תַשְׁמִידוּ הַחֵרֶם [מלבי"ם]. הפרשנים מסכימים כי המילה הַחֵרֶם בסוף הפסוק אינה מתייחסת רק לחפצים המוחרמים עצמם, אלא בעיקר לאדם שעבר על הציווי ושהחרם נדבק בו, וכי יש להשמידו כליל מעל פני האדמה.