וידויו של עכן חושף מאבק פנימי מורכב, המשלב פיתוי אנושי עם הצדקות משפטיות. דרך התיאור המדויק של הפריטים הגנובים ומקום מחבואם, מתגלה תמונה מרתקת על העושר החומרי של העולם העתיק ועל המנגנון הפסיכולוגי של החטא.
כאשר עכן אומר וָאֵרֶא בַשָּׁלָל, הוא אינו מתאר רק ראייה פיזית, אלא התבוננות והצדקה עצמית. הוא נזכר בהיתר המופיע בתורה "ואכלת את שלל אויביך", ושכנע את עצמו כי מותר לו לקחת מן השלל [רש"י, מנחת שי, מלבי"ם].
הפריט הראשון שמשך את תשומת לבו היה אַדֶּרֶת שִׁנְעָר. הפרשנים מסכימים כי מדובר בבגד חשוב, מהודר ויקר ערך שיובא משנער, היא בבל. מסורת מעניינת מלמדת כי מלך בבל החזיק ארמון ביריחו כדי להרגיש שלמות במלכותו, וזו הייתה האצטלה המלכותית שלבש בבואו לשם [רש"י]. עובדה זו שימשה את עכן כתירוץ נוסף: הואיל והבגד היה שייך למלך זר ממדינה אחרת, הוא הניח שהחרם חל רק על רכושה המקורי של יריחו [מלבי"ם]. המילה טוֹבָה מעידה על כך שיופיו של הבגד הוא שפיתה את יצרו לחמוד אותו [מלבי"ם].
בנוסף לבגד, לקח עכן מתכות יקרות: מאתיים שְׁקָלִים, שהם יחידות משקל של כסף, וּלְשׁוֹן זָהָב – גוש זהב ארוך ומשוך שנוצק בתבנית של לשון [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. גם כאן מצא עכן פרצה הלכתית בעיני עצמו. הואיל ומתכות אינן נשרפות אלא מיועדות לאוצר ה', הוא חשב שלקיחתן אינה הפרה של החרם עצמו, אלא רק חטא קל יותר של מעילה [מלבי"ם].
עכן המשיך ותיאר את מקום המחבוא: וְהִנָּם טְמוּנִים בָּאָרֶץ בְּתוֹךְ הָאָהֳלִי. הצורה הדקדוקית הייחודית של המילה הָאָהֳלִי (עם ה"א הידיעה) מצביעה על כך שמדובר באוהלו הפרטי והמרכזי, שהיה מופרד מאוהלי שאר בני ביתו [רד"ק, מלבי"ם].
לגבי סידור הפריטים במחבוא, נאמר וְהַכֶּסֶף תַּחְתֶּיהָ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכסף הוטמן ממש מתחת לאדרת, אם כי יש מי שסבור שהכסף הוטמן עמוק יותר ובהפרדה מוחלטת מהבגד [אברבנאל]. הדגשת ההטמנה אינה מקרית. בכך שעכן ציין שהפריטים נותרו טמונים ללא שימוש, הוא ניסה לטעון שלא הפיק מהם כל הנאה מעשית, ובכך אולי להפחית מחומרת מעילתו [מלבי"ם]. יתרה מזו, הפירוט העשיר של הווידוי – הכולל את סוגי הפריטים, משקלם המדויק, מיקומם וסדר הנחתם – סיפק את כל הסימנים המובהקים שאפשרו להעניש אותו כדין, גם ללא נוכחות של עדים למעשה [מלבי"ם].