לאחר הניצחון הניסי והמהדהד ביריחו, מתרחש שבר פנימי ונסתר המאיים על העם כולו. למרות הנסים הגלויים שנעשו לישראל, ולמרות הפחד שהטיל יהושע על עמי הארץ, נמצא מי שלא ירא מה' ולא פחד מעונשו של מנהיג העם [אברבנאל].
הכתוב מציין כי עכן לקח מִן הַחֵרֶם, כלומר מן החפצים המוחרמים שאסור היה לקחת, ובעקבות זאת וַיִּחַר אַף, כעס ה' [ביאור שטיינזלץ]. מבחינה מסורתית, בקריאת השם בֶּן זַבְדִּי, האות בי"ת נהגית כרפה, ויש לציין כי קיימים כתבי יד ישנים שבהם נכתב בסוף הפסוק "בישראל" במקום בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל [מנחת שי].
הקושי המרכזי העולה מן הכתוב הוא ייחוס החטא לאומה כולה. הפסוק פותח בלשון רבים, וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל, ומתאר את כעסו של ה' על כלל העם, אף על פי שרק אדם אחד, עכן, ביצע את המעשה בפועל. כיצד ייתכן שרבים ייענשו על חטא של יחיד, בניגוד לכלל לפיו איש בחטאו ימות?
גישה אחת מסבירה כי העם נחשב כמי שמעל משום שהם לא שמרו זה על זה, ועל כן הכתוב רואה אותם כשותפים לאשמה [מצודת דוד]. אולם, רוב הפרשנים מסכימים כי ההסבר העמוק טמון במהותו של עם ישראל כקולקטיב. כל ישראל קשורים יחד כגוף אחד, ויחסו של כל פרט לכלל הוא כיחסו של איבר לגוף השלם. כשם שפגיעה באיבר אחד גורמת נזק לגוף כולו, כך לקיחת החרם על ידי עכן נחשבת כמעילה של העם כולו [רלב"ג, מלבי"ם].
מתוך תפיסה זו, הפרשנים מבחינים באופן חד בין עונש ישיר לבין סילוק השגחה. ה' אינו מעניש באופן ישיר אדם על חטא של חברו, ועל כן העונש האקטיבי והישיר הוטל בהמשך על עכן לבדו. אולם, "חרון האף" המוזכר בפסוק כלפי כלל ישראל משמעותו סילוק ההשגחה האלוהית מן הכלל. כאשר ישנו חוטא בקרב המחנה, ההגנה המיוחדת של ה' מוסרת מהקבוצה כולה, והיא נותרת עזובה וחשופה לפגעי המקרה. זו הסיבה שבהמשך הסיפור מתו אנשים חפים מפשע שיצאו למלחמה, שכן הם העמידו עצמם במקום סכנה ללא מטריית ההשגחה האלוהית. לעומתם, עכן, שלא יצא לקרב ולא שם עצמו בסכנה, לא נפגע מיד, שכן הפגיעה הראשונית לא הייתה עונש מכוון אלא תוצאה טבעית של היעדר שמירה אלוהית [רלב"ג, מלבי"ם].