המפלה הצבאית שנחלו בני ישראל נבעה ישירות ממעשיהם, והכתוב מציג כתב אישום חריף והדרגתי המפרט את רבדי החטא [ביאור שטיינזלץ]. אף שרק אדם אחד ביצע את המעשה בפועל, האשמה מוטלת על האומה כולה, משום שהם לא שמרו זה על זה ולכן נחשב הדבר כאילו כולם חטאו [מצודת דוד].
הכתוב מדגיש את חומרת המעשה באמצעות תיאור שרשרת עבירות, כאשר המילה "וגם" החוזרת שוב ושוב באה לרבות ולהעצים את גודל הנבלה [רד"ק]. תחילת החטא היא בהפרת הברית – וְגַם עָבְרוּ אֶת בְּרִיתִי. המונח בריתי מבטא דבר מתקיים וקבוע, בדומה לשבועה, ולכן העובר על החרם נחשב כמי שעבר על שבועה [מצודת דוד, מצודת ציון]. הפרשנים נחלקו לגבי מהותה של ברית זו: גישה אחת מסבירה כי מדובר בברית שנכרתה בסיני לשמוע בקול ה׳ ונביאיו, ומכיוון שיהושע ציווה על החרם, המפר אותו עובר על הברית [רד"ק]. על אף שיהושע יזם את החרם מדעתו, ה׳ הסכים עמו בדיעבד ואישר אותו [חומת אנך]. מנגד, יש המפרשים כי הברית מתייחסת לחילול שבת; יריחו נכבשה בשבת, ובהוצאת השלל מרשות הרבים לרשות היחיד הופרה ברית השבת [מלבי"ם].
מכאן ממשיך הכתוב לפרט את שלבי החטא: וְגַם לָקְחוּ מִן הַחֵרֶם, כלומר נטלו רכוש שהוקדש והוא נחשב לחלקו של ה׳ [מצודת דוד]. וְגַם גָּנְבוּ, המעשה נעשה בהסתר. הפרשנים מסכימים כי גניבה בסתר חמורה מלקיחה בפרהסיה, שכן הגנב מראה שהוא חושש מבני אדם ומתאמץ להסתיר מהם את מעשיו, אך אינו ירא מה׳. בכך יש משום הכחשה של ההשגחה העליונה, כאילו עינו של הבורא אינה רואה [מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם].
ההידרדרות נמשכת כאשר וְגַם כִּחֲשׁוּ, שהרי בניגוד לגנב שעשוי להתחרט, להודות ולהחזיר את הגזילה, כאן הייתה הכחשה פעילה של המעשה [מצודת דוד, רד"ק]. לבסוף, וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם, כלומר נתנו והטמינו את השלל [מצודת ציון, רד"ק]. פרט זה חותם את החטא ומכפיל את חומרתו, שכן הוא מעיד שהגניבה לא נעשתה מתוך רעב או צורך קיומי דוחק, אלא נאצרה והוסתרה כרכוש ללא צורך אמיתי [מצודת דוד, מלבי"ם].