בעקבות התבוסה הפתאומית והכואבת במערכת העי, חווה יהושע משבר עמוק ופונה אל ה' בזעקת שבר, כשהוא מעלה תמיהה קשה על עצם התכלית של כניסתם הנסית לארץ. המילה אהה מבטאת קול של צעקה ויללה מתוך כאב, והביטוי ולו הואלנו משמעותו "הלוואי והיינו רוצים" [מצודת ציון].
הטענה המרכזית של יהושע סובבת סביב הסתירה הכואבת שבין הנסים העצומים שחוו זה עתה לבין הסתרת הפנים הנוכחית. יהושע טוען כי אם כוונת ה' הייתה לסלק את השגחתו מעל עם ישראל ולהפקיר אותם למקרה העיוור [אברבנאל], הרי שקריעת הירדן בנס כה מפורסם הייתה פעולה חסרת תכלית. הרי אין זה הגיוני שה' יעשה פלאות, ואף יצווה להקים מצבת אבנים לזיכרון לדורות, רק כדי להשמיד אותם מיד לאחר מכן [חומת אנך]. הכפילות בפועל העברת העביר רומזת לשתי "העברות" נסיות שקרו בזו אחר זו: חציית הירדן וכיבוש יריחו [אלשיך].
יהושע מציג חלופה ומכריז וְלוּ הוֹאַלְנוּ וַנֵּשֶׁב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן. הפרשנים מסכימים כי יהושע טוען שעם ישראל לא חצה את הירדן מתוך הכרח או חוסר מקום; הם יכלו והיו שמחים להישאר בעבר הירדן המזרחי, בנחלות סיחון ועוג שכבר נכבשו [רש"י, מצודת דוד, אברבנאל]. המעבר לארץ כנען נעשה אך ורק משום שה' ציווה עליהם לעשות זאת [ביאור שטיינזלץ].
מאחורי הטענה הקשה מסתתר מניע תאולוגי עמוק. מכיוון שיהושע טרם ידע על חטאו הנסתר של עכן, הוא הניח שהתבוסה היא עונש מושהה על חטא בנות מואב בשיטים. לכן הוא טוען שעדיף היה לוּ עם ישראל היה מסרב לחצות את הירדן ונענש על מרדנותו בעבר הירדן. במצב כזה, אומות העולם היו מצדיקות את דינו של ה' על כך שהעניש אומה מורדת. לעומת זאת, כאשר התבוסה מגיעה מיד לאחר נסים גלויים, הגויים עלולים לטעות ולחשוב שאין לה' כוח לנצח את מלכי כנען, מה שיוביל לחילול ה' נורא [אלשיך].
דבריו של יהושע נשמעים כהטחת דברים קשה כלפי מעלה, אך הם נובעים מתוך צער עצום. הכאב אינו רק על מותם של הלוחמים, אלא על ההבנה שההשגחה סרה, שייאוש אחז בעם, ושללא עזרת ה' לא יוכלו לעמוד מול אויביהם [אברבנאל]. מתוך חרדה אמיתית לכבוד שמו הגדול של ה' בעולם, מרשה לעצמו יהושע לדבר בכאב ובחריפות שכזו [אלשיך].