התבוסה במערכת העי מהווה נקודת שבר דרמטית, ההופכת את צבא ישראל הבוטח לכוח נסוג ומוכה חרדה. לאחר הכישלון בהבקעת העיר, רודפים המגינים אחר הלוחמים הנסוגים ומסבים להם אבדות, אירוע המותיר חותם פיזי ונפשי עמוק על העם.
בנוגע למספר ההרוגים, כִּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ, קיימות גישות שונות בקרב הפרשנים. על פי הפשט, מדובר בכמות מדויקת של חללים, והאות כ' משמשת ככ"ף השיעור [רד"ק, מלבי"ם]. עם זאת, פרשנים רבים מביאים את מדרש חז"ל ולפיו האות כ' משמשת ככ"ף הדמיון. לפי גישה זו, לא נהרגו שלושים ושישה לוחמים, אלא אדם אחד בלבד – יאיר בן מנשה – ששקול בחשיבותו לשלושים ושישה איש, המהווים את רובה של הסנהדרין [רד"ק, מלבי"ם, אלשיך]. הרד"ק מוסיף כי מצד הדין, בשל חטא החרם של עכן, היו ישראל ראויים לעונש חמור בהרבה, אך זכותו של אברהם אבינו, שבנה בעבר מזבח באותו אזור, עמדה להם והגבילה את מספר ההרוגים. עם זאת, הוא מדגיש כי הסיבה המרכזית והפשוטה לכישלון היא עצם קיומו של העוון במחנה ואין צורך לחפש טעמים אחרים.
מהלך המרדף החל לִפְנֵי הַשַּׁעַר. הרד"ק מציין כי חסרה כאן האות מ', והכוונה היא שרדפו אותם מלפני השער, המקום שאליו הגיעו ישראל תחילה כדי להילחם. משם המשיך המרדף אל הַשְּׁבָרִים. בעוד שיש מי שסובר כי מדובר פשוט בשם של מקום [ביאור שטיינזלץ], הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאזור נקרא כך על שם המאורע עצמו, משום ששם נשברו ישראל וניגפו בפני אויביהם [רש"י, מצודת ציון, רד"ק]. המכה הונחתה עליהם בַּמּוֹרָד – אזור משופע בירידה מן ההר, שבו השיגו אנשי העי את הלוחמים הנסוגים [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
תוצאת המפלה הייתה הרסנית למורל הלאומי: וַיִּמַּס לְבַב־הָעָם וַיְהִי לְמָיִם. עצם העובדה שאנשי העי העזו לרדוף אחרי ישראל עוררה אימה עצומה [מלבי"ם]. האלשיך מנתח את הדימוי הייחודי בפסוק ומבחין בין חומרים שונים: כאשר אדם חווה פחד אימת מוות, לבו נמס כדונג, אך יש ביכולתו להתקשות ולהתאושש בחזרה כאשר נמצאת תקנה וסיבה להסיר את הפחד. אולם כאן, הלבבות לא נמשלו לדונג אלא הפכו "למים" – מצב של רפיון מוחלט וייאוש עמוק, שאינו מאפשר חזרה למצב של קשיחות וגבורה, שכן אבדה כל תקווה מלבם והם חשו כמתים.