מיד לאחר וידויו של עכן, שולח יהושע מַלְאָכִים, כלומר שליחים [ביאור שטיינזלץ], כדי לאמת את הדברים. הפסוק מדגיש כי השליחים מיהרו וַיָּרֻצוּ הָאֹהֱלָה. הפרשנים מציעים מניעים שונים לריצה זו, הנעים בין רגש של הקלה לבין חשש משיבוש ראיות.
גישה אחת מסבירה כי הריצה נבעה משמחה גדולה על כך שעוון החרם התגלה סוף סוף ונודע מי האשם, מה שמוכיח כי שאר עם ישראל נקיים מחטא [רד"ק]. לעומת זאת, גישה אחרת תולה את המהירות בחשש מהעלמת הראיות. לפי דעה זו, השליחים מיהרו כדי להקדים את בני שבט יהודה, מחשש שמא הללו ייקחו את השלל המוחבא מן האוהל במטרה להכחיש את אמינות הגורל שהפליל את עכן [רש"י, רד"ק]. בדומה לכך, יש המפרשים שהמהירות נועדה למנוע מקרובי משפחתו של עכן להוציא את הפריטים ולהעלימם כדי לכסות על קלונם [מצודת דוד].
כאשר הגיעו לאוהל, מצאו השליחים את השלל בדיוק כפי שהודה עכן. המילה טְמוּנָה מתייחסת לאדרת [רד"ק, ביאור שטיינזלץ], שאכן נמצאה מוחבאת באוהלו, וְהַכֶּסֶף תַּחְתֶּיהָ [ביאור שטיינזלץ].