יהושע, פרק ז׳, פסוק ז׳

מתוך כאב עצום על התבוסה בעי והסתרת הפנים, משמיע יהושע קול יללה וזועק אֲהָהּ, כשהוא תמה על תכלית הנסים שחוו. הוא טוען כי אם הכוונה הייתה להפקירם, הרי שהנסים הרצופים של חציית הירדן וכיבוש יריחו, הנרמזים בכפילות הֵעֲבַרְתָּ הַעֲבִיר, היו פעולות חסרות תכלית. משום כך הוא מכריז וְלוּ הוֹאַלְנוּ וַנֵּשֶׁב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, כלומר הלוואי והיינו רוצים להישאר בנחלות עבר הירדן המזרחי שכבר נכבשו, שכן חצו את הנהר אך ורק משום שה' ציווה זאת. כיוון שטרם ידע על חטאו הנסתר של עכן, חשש יהושע כי תבוסה מיד לאחר נסים גלויים תגרום לגויים לחשוב שאין לה' כוח לנצחם. הטחת הדברים הקשה נובעת מההבנה שההשגחה סרה ומצער על החללים, אך בעיקר מתוך חרדה עמוקה לכבוד שמו של ה' בעולם.