יצא לכם פעם להרגיש בלבול גדול כשמשהו נפלא קורה, ומיד אחריו מגיע כישלון פתאומי וכואב? זה בדיוק מה שמרגיש יהושע אחרי התבוסה במלחמת העי. עם ישראל רק חווה נסים עצומים, וכעת יהושע נמצא במשבר עמוק ופונה אל ה' בזעקת שבר. המילה אהה מבטאת ממש קול של צעקה ויללה מתוך כאב גדול.
יהושע שואל את ה' שאלה קשה: מה המטרה של כל הנסים שעשית לנו? המילים העברת העביר רומזות לשני נסים גדולים שקרו בזה אחר זה, חציית נהר הירדן וכיבוש העיר יריחו. יהושע טוען שזה לא הגיוני שה' יעשה פלאות כאלה, ואפילו יצווה עליהם להקים מצבת אבנים כדי לזכור אותם לתמיד, רק כדי לעזוב אותם מיד אחר כך.
מתוך הצער, יהושע אומר ולו הואלנו, כלומר הלוואי והיינו רוצים להישאר בעבר הירדן. הוא מזכיר שעם ישראל לא חצה את הירדן כי היה חסר להם מקום. הם יכלו להישאר בשמחה באזורים שכבר כבשו בצד השני. הם נכנסו לארץ כנען אך ורק בגלל שה' ציווה עליהם.
למה יהושע מדבר בכזו חריפות? מכיוון שהוא עדיין לא יודע שמישהו בעם חטא בסתר, הוא חושש מאוד מכבודו של ה' בעולם. הוא מסביר שאם הם היו נשארים בעבר הירדן ומקבלים שם עונש על חטאים ישנים, הגויים היו מבינים שה' מעניש אותם בצדק. אבל עכשיו, כשעם ישראל מפסיד מיד אחרי נסים כל כך גלויים, אומות העולם עלולות לטעות ולחשוב שאין לה' כוח לנצח את מלכי כנען. הדברים הקשים של יהושע נובעים מתוך דאגה אמיתית לכבודו של ה', מתוך צער על הלוחמים, ומהפחד שללא עזרת ה' הם לא יוכלו לעמוד מול אויביהם.