קרה לכם פעם שממש רציתם משהו שאסור לקחת, ובתוך הלב התחלתם להמציא תירוצים ולשכנע את עצמכם שזה בעצם בסדר? זה בדיוק מה שקרה לעכן. כשהוא התוודה על המעשה שלו, הוא סיפר איך הוא ניסה להצדיק את עצמו. כשהוא אומר וָאֵרֶא בַשָּׁלָל, הוא לא מתכוון רק שהוא ראה את הרכוש בעיניים, אלא שהוא התחיל לחשוב ולשכנע את עצמו שמותר לו לקחת את הדברים, כי הוא נזכר שבתורה כתוב שלפעמים מותר לקחת שלל מהאויבים.
הדבר הראשון שמשך את העיניים שלו היה אַדֶּרֶת שִׁנְעָר. זה היה בגד מלכותי, יקר ומהודר מאוד שהגיע מארץ בבל. מלך בבל בנה לעצמו ארמון ביריחו, וזה היה הבגד המיוחד שהוא לבש שם. עכן אמר לעצמו שאם הבגד שייך למלך ממדינה אחרת, כנראה שהאיסור לקחת רכוש מיריחו לא חל עליו. המילה טוֹבָה מסבירה לנו שהבגד היה כל כך יפה, שעכן פשוט לא הצליח להתאפק ורצה אותו לעצמו. חוץ מהבגד, עכן לקח גם מתכות יקרות. הוא לקח מאתיים שְׁקָלִים, שהם יחידות משקל של כסף, ועוד וּלְשׁוֹן זָהָב, שזה בעצם גוש של זהב שהיה יצוק בצורה ארוכה שדומה ללשון. גם כאן עכן מצא לעצמו תירוץ. הוא חשב שאמנם אסור לקחת רכוש, אבל מתכות לא שורפים באש אלא נותנים לאוצר של ה׳, ולכן הוא חשב שזה מעשה פחות חמור.
עכן המשיך וסיפר בדיוק איפה הוא החביא את הכל ואמר וְהִנָּם טְמוּנִים בָּאָרֶץ בְּתוֹךְ הָאָהֳלִי. הוא החביא את הכל בתוך האוהל הפרטי שלו, שהיה נפרד מהאוהלים של שאר המשפחה. על הסדר של הדברים הוא אמר וְהַכֶּסֶף תַּחְתֶּיהָ, כלומר הוא הניח את הכסף ממש מתחת לבגד. למה עכן סיפר את כל הפרטים האלה? כשהוא הדגיש שהדברים נשארו מוחבאים באדמה, הוא ניסה להראות שהוא בכלל לא השתמש בהם ולא נהנה מהם, וקיווה שבזכות זה יתחשבו בו. אבל הפירוט המדויק הזה, של מה הוא לקח, כמה זה שוקל ואיפה זה מונח, נתן לשופטים את כל הסימנים המדויקים שהם היו צריכים כדי לשפוט אותו, אפילו שלא היו עדים שראו אותו בשעת המעשה.