לאחר הגעתם לעיר קדש, ברק אוסף את הלוחמים משבטי זבולון ונפתלי לקראת המערכה. המילה וַיַּזְעֵק מתארת פעולת אסיפה וקיבוץ של אנשים הנעשית על ידי השמעת קול זעקה [מצודת ציון]. משם, ברק מעלה את צבאו אל הר תבור. הפועל וַיַּעַל מפורש כאן במשמעות של "העלה", כלומר ברק הוא שהוביל והעלה את הלוחמים אל ההר [רד"ק, מצודת דוד]. באשר לביטוי עֲשֶׂרֶת אַלְפֵי, המסורה מציינת כי זהו אחד מארבעה מקומות בתנ"ך שבהם המילה נכתבת בצורת הנסמך "אַלְפֵי" ולא בצורת הרבים "אלפים" [מנחת שי].
הפרשנים מציעים מספר זוויות להבנת הביטוי בְּרַגְלָיו:
הפירוש הבסיסי הוא שהלוחמים עלו עמו והלכו בעקבותיו [רש"י, מצודת דוד]. גישה אחרת מפרשת את המילה מלשון סיבה, כלומר הלוחמים התקבצו ובאו "בסיבתו" ובזכותו של ברק, ולא בסיבתה של דבורה [מלבי"ם]. פירוש נוסף מציע להבין את המילה כפשוטה: הלוחמים עלו להר ברגל, כחיילי רגלים. עובדה זו מדגישה את הנחיתות הצבאית של ישראל, שיצאו למערכה ללא סוסים ורכב, מול תשע מאות רכבי הברזל של סיסרא [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
בסיום הפסוק נאמר וַתַּעַל עִמּוֹ דְּבוֹרָה. עלייתה של דבורה להר תבור יחד עם ברק והלוחמים מהווה את קיום הבטחתה המוקדמת לצאת עמו למערכה [מלבי"ם]. המהלך הפומבי של עליית מנהיגי ישראל עם צבא של עשרת אלפים איש אל הר תבור, נועד לפרסם ברבים את דבר המרד ביבין מלך כנען, ולהציב עובדה מוגמרת של יציאה למלחמה נגד סיסרא שר צבאו הנמצא בעמק [אברבנאל].