במנוסתו הנואשת של שר הצבא מהמערכה, יעל יוזמת מגע ומציעה לו מקלט. מילותיה ומעשיה נועדו להשרות עליו תחושת ביטחון מוחלטת, אשר מסווה את כוונתה האמיתית והקטלנית.
כאשר יעל קוראת לסיסרא סוּרָה, היא מבקשת ממנו לסטות ולפנות מדרך הילוכו [מצודת ציון]. היא הבחינה בהתלבטותו של סיסרא, ששקל אם להיכנס לאוהלה או להמשיך לנוס הלאה, ועל כן עודדה אותו לעזוב את נתיב בריחתו, להיכנס אליה ולא לחשוש [מצודת דוד]. מבחינה דקדוקית, המילה סוּרָה נהגית כאן באופן חריג במלרע, כלומר בהטעמת ההברה האחרונה [רד"ק, מנחת שי].
לאחר כניסתו לאוהל, יעל מכסה את סיסרא בַּשְּׂמִיכָה. מדובר בכסות עבה, מעין גלימה, שפניה היו מכוסות בציציות צמר [רש"י, רד"ק, מצודת ציון]. פעולת הכיסוי נועדה להרגיע את סיסרא ולגרום לו להרגיש כי הוא נמצא במקום מבטחים [ביאור שטיינזלץ].
מפגש זה באוהל עורר דיון בקרב המפרשים סביב השאלה מה התרחש בין השניים, שכן עצם כניסתה של אישה להתייחדות עם נוכרי מעוררת חשד טבעי. גישה אחת במסורת קובעת כי סיסרא כלל לא נגע ביעל, והיא נותרה בטהרתה חרף הנסיבות המחשידות. מנגד, קיימת מסורת שלפיה סיסרא אכן בא על יעל מספר פעמים. עם זאת, מודגש כי כוונתה של יעל הייתה לשם שמים בלבד; היא נענתה לו במטרה להתיש את כוחו, כך שישקע בשינה עמוקה והיא תוכל להורגו בקלות ולהביא ישועה לישראל, ללא כל כוונה לחטוא [מנחת שי, צאינה וראינה].