ברגע המכריע של המערכה, דבורה מזהה את שעת הכושר המדויקת לפתוח במלחמה ומורה לברק לצאת להתקפה.
המילה קוּם משמשת כאן כלשון זירוז והתעוררות. דבורה מורה לברק לא להתעכב עוד על ההר ולא להמתין שסיסרא יעלה אליו, אלא ליזום, לרדת לעמק ולהכות באויב [מצודת ציון, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
היא מדגישה כִּי זֶה הַיּוֹם, שכן רוב הפרשנים מסכימים כי ההצלחה והגזרה לניצחון נקבעו ליום זה בדיוק. ההוראה היא לא להמתין, שכן המתנה ליום אחר עלולה להוביל להחמצת ההזדמנות [מצודת דוד, מלבי"ם, אברבנאל].
כאשר דבורה מבטיחה שה' נתן את סיסרא בְּיָדֶךָ, היא בוחרת במכוון שלא לומר "בידינו". יש המפרשים כי מתוך ענווה רבה, היא תולה את הגדולה בברק ומעניקה לו את הכבוד, אף על פי שעל פי מסורת זו הוא היה טפל לה [חומת אנך].
כדי להסיר מברק כל פחד מפני הירידה אל העמק מול צבאו של סיסרא, דבורה אומרת הֲלֹא ה' יָצָא לְפָנֶיךָ. מלאך ה' כבר יצא כדי להבטיח את ההצלחה במערכה [רד"ק]. יתרה מכך, השימוש בפעלים בלשון עבר, כדוגמת "נתן" ו"יצא", בא ללמד כי ה' כבר התחיל להכות באויב, והמלחמה נחשבת כעשויה וכמוכרעת מראש [מלבי"ם, אברבנאל]. בעקבות קריאה זו, ברק יורד בביטחון מהר תבור יחד עם עשרת אלפים לוחמיו כדי להשלים את הניצחון בפועל.