סיומו של המרדף הצבאי מפגיש בין המצביא המחפש את אויבו לבין האישה שהכריעה את המערכה. הכתוב מציין כי בָרָק (באות בי"ת רפה, ללא דגש [מנחת שי]) רֹדֵף אֶת סִיסְרָא. בשלב זה, לאחר שברק לא מצא את סיסרא על מסלול הבריחה המרכזי לכיוון חרושת הגויים, הוא המשיך לחפש אחריו על סמך השערותיו בלבד, מתוך מחשבה שהסתתר באחד המקומות [מצודת דוד, רלב"ג]. ייתכן גם שעוברי אורח סימנו לו את כיוון מנוסתו של שר הצבא [ביאור שטיינזלץ].
כאשר ברק מתקרב, יעל יוצאת לקראתו ומודיעה לו כי היא יודעת את מי הוא מחפש. היא מכניסה אותו לאוהלה, ושם נגלה לעיניו סיסרא כשהוא מוטל מת. רק באותו רגע, כשברק רואה את היתד נעוצה בראשו של סיסרא, מתבהר לו כי יעל היא זו שהמיתה אותו [רלב"ג]. היתד נתקעה בְּרַקָּתוֹ, כלומר בצד ראשו, וחדרה דרכו עד שננעצה באדמה [רש"י].
התרחשות זו מעלה שאלה מהותית הנוגעת ליחסי הכוחות המדיניים: כיצד העזה יעל להרוג את שר הצבא של יבין מלך חצור, שעה שהיה הסכם שלום בינו לבין חבר הקיני, בעלה? ומדוע חבר הקיני עצמו אינו מוזכר באירוע? ההסבר לכך טמון בדקדוקי ההסכמים המדיניים של אותה תקופה ובמעמד האישה. ראשית, ברית השלום נכרתה במפורש בין "יבין מלך חצור" לבין "בית חבר הקיני". הניסוח המדויק כלל את יבין לבדו, ולא את שר צבאו סיסרא, בעוד שמהצד השני הוא כלל את כל ביתו של חבר. שנית, סיסרא נס אל אוהלה הפרטי של יעל, שהיה נפרד מאוהל בעלה. על פי כללי הנימוס והמשפט של אותם ימים, אישה לא הייתה מחויבת להסכמים הפוליטיים והצבאיים שחתם בעלה. בזכות עובדה זו, בעוד חבר הקיני נשאר באוהלו ושמר על ניטרליות מוחלטת לאורך המערכה, יעל יכלה לפעול באופן עצמאי ולהרוג את סיסרא מבלי להפר את ההסכם הרשמי [אברבנאל].