הנהגתה של דבורה הנביאה ושפיטתה את העם מתאפיינות במקום מושבה הייחודי, אשר משקף הן את מעמדה הרם והן את זהירותה המוסרית. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מסבירה כי ישיבתה תַּחַת תֹּמֶר באוויר הפתוח נבעה מטעמי צניעות. בהיותה אישה שופטת, היא נמנעה מלקבל קהל בתוך בית סגור כדי לא להגיע למצב של "ייחוד" – שהייה בחדר סגור עם הגברים שבאו להישפט לפניה. אף על פי שלמשפט מגיעים לרוב מספר אנשים יחד, בעת הדין בעלי הדין נחשבים כרשעים, ולכן נוכחותם אינה פוטרת מאיסור הייחוד [חומת אנך]. מתוך כך נלמד הכלל שגם אדם כשר וצדיק, ואפילו נביאה גדולה כדבורה, חייב להרחיק את עצמו מכל חשד ולשמור על שמו הטוב לא רק בפני ה', אלא גם בפני הבריות [אברבנאל, צאינה וראינה]. ישיבתה במקום הבלתי פורמלי הזה ברחוב או בדרך, לא פגעה כלל בסמכותה ובהנהגתה [ביאור שטיינזלץ].
באשר לשם המקום תֹּמֶר דְּבוֹרָה, יש המציינים כי המקום נקרא על שמה של דבורה, מינקת רבקה, שנקברה שם [אברבנאל]. חזרת הפסוק על המילה דְּבוֹרָה נועדה להדגשה ולתוספת בהירות, כדרכו של המקרא [רד"ק].
מנגד, קיימת גישה פרשנית שונה הסבורה כי התיאור הגיאוגרפי בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית אֵל בְּהַר אֶפְרָיִם אינו כפשוטו. לפי פירוש זה, דבורה כלל לא ישבה שם אלא התגוררה בעיר בשם עטרות, והמקומות המוזכרים בפסוק מציינים את מקורות עושרה הרב: היו לה תמרים ביריחו, כרמים ברמה, זיתים בבקעת בית אל שהיא אדמה שמנה ופורייה, ושדות חקלאיים בהר אפרים [רש"י, אברבנאל].
הפסוק מסתיים במילים וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַמִּשְׁפָּט. עובדה זו מהווה שבח לעם ישראל; בשונה משופטים אחרים שנאלצו להסתובב מעיר לעיר כדי לשפוט את העם, אל דבורה הגיעו בני ישראל מעצמם ומיוזמתם למשפט [מלבי"ם]. בחירת עץ התמר נדרשת גם באופן סמלי: כשם שלעץ תמר יש "לב אחד" (גזע שאינו מתפצל), כך באותו דור היה לישראל לב אחד לאביהם שבשמים. מאידך, כשם שצלו של התמר מועט, כך היו תלמידי החכמים באותו דור מועטים, ולכן נאלצו בני ישראל לנדוד מרחקים ארוכים כדי להישפט אצל אישה [מלבי"ם]. עלייתה של דבורה לשפוט את ישראל ונבואתה היו רלוונטיים לשעתם ולדורם בלבד, שכן לא נמסרו ממנה נבואות עתידיות לדורות הבאים [רד"ק].