מצביא צבאי מקבל הוראה אלוהית לצאת לקרב דרך נביאה, אך מגיב בהצבת תנאי מפתיע. סירובו לצאת למערכה לבדו מעורר תמיהה, שכן על פניו נראה כי הוא מסרב לציווי נבואי מפורש. עם זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי ברק כלל לא פקפק באמיתות הנבואה ולא התכוון למרות את פי ה׳. תשובתו נבעה משיקולים מורכבים של מנהיגות מעשית ורוחנית כאחד.
מבחינה מעשית, ברק הבין את המציאות בשטח. העם היה שרוי בפחד עמוק מפני חילו העצום של סיסרא, וברק ידע שאם יקרא לאנשים לצאת למלחמה על דעת עצמו, הם לא יאמינו לו ויחשבו שהוא מוביל אותם לסכנת חיים לחינם. לכן, כאשר אמר אִם תֵּלְכִי עִמִּי, כוונתו הייתה שדבורה תצטרף אליו עצמו למערכה ולמלחמה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה]. נוכחותה כמנהיגת ישראל המוכרת נועדה לחזק את מורל הלוחמים ולהוכיח לעם כי היציאה לקרב היא אכן ציווי של ה׳ ולא יוזמה פרטית שלו [אברבנאל, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
לצד המניע המעשי, הפרשנים מזהים מניע רוחני עמוק. ברק ידע שניצחון על צבא כזה דורש נס גלוי, והוא חש כי זכויותיו האישיות אינן מספיקות כדי לחולל אותו. הוא דרש את נוכחותה של דבורה מתוך אמונה שבזכותה תשרה השגחה אלוהית גדולה יותר על מחנה ישראל [רלב"ג, מלבי"ם, אלשיך]. תחושת הענווה הזו משתקפת גם בבחירת המילים שלו. כאשר ברק אומר וְהָלָכְתִּי עם תוספת האות ו', ולא מסתפק במילה 'אלך', הוא רומז לכך שדבורה היא העיקר והוא רק נמשך והולך אחריה [אלשיך].
יש המבארים את ההסכם בין השניים בחלוקת תפקידים גיאוגרפית ורעיונית: ברק ביקש שדבורה תתלווה אליו לעיר קדש כדי לעזור בגיוס הלוחמים, ובתמורה הוא ייקח על עצמו את ההליכה הנוספת אל חזית הקרב בחצור. רובד נוסף מציע כי ברק התנה את הליכתו למלחמה בכך שדבורה תהיה נוכחת כדי לשיר את שירת הניצחון, מתוך הכרה שרק בזכותה יתרחש הנס שעליו ראוי לשורר [מלבי"ם, אלשיך].