תארו לעצמכם שקיבלתם משימה גדולה ומפחידה, ואתם מרגישים שאתם פשוט חייבים שמישהו חכם וחשוב יעמוד לצידכם כדי להצליח. זה בדיוק מה שקרה לברק. כאשר הוא מקבל דרך דבורה הנביאה ציווי מה' לצאת למלחמה מול הצבא הענק של סיסרא, הוא מציב תנאי. הוא אומר לדבורה: אִם תֵּלְכִי עִמִּי.
האם ברק לא האמין לה' או פחד לקיים את הציווי? ממש לא. ברק ידע שהלוחמים בעם ישראל מפוחדים מאוד מהצבא החזק של האויב. הוא הבין שאם יקרא להם לצאת לקרב לגמרי לבדו, הם עלולים לחשוב שזו המצאה שלו ולא יסכימו לבוא. אבל אם דבורה, שהייתה מנהיגה גדולה ומוכרת, תצטרף אליו בעצמה למלחמה, הלוחמים יקבלו אומץ וידעו שזה באמת ציווי אמיתי של ה'.
חוץ מזה, ברק היה אדם צנוע מאוד. הוא ידע שכדי לנצח במלחמה כזו דרוש נס, והוא הרגיש שהזכויות שלו לבד לא יספיקו. הוא האמין שבזכות הנוכחות של דבורה, ה' ישמור על מחנה ישראל הרבה יותר. בגלל הענווה הזו, כשהוא אומר וְהָלָכְתִּי עם האות ו' בהתחלה, במקום להגיד פשוט "אלך", הוא בעצם רומז לדבורה: את העיקר כאן, ואני רק מצטרף והולך אחרייך.