תגובתה של דבורה לתנאי שהציב ברק חושפת מורכבות של מנהיגות, נבואה וכבוד צבאי. דבורה מסכימה להצטרף למערכה, אך מציבה בפני שר הצבא מראה המשקפת את המחיר האישי שישלם על חוסר נכונותו לצאת לקרב לבדו.
דבורה פותחת בהסכמה ואומרת הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ, בין אם המטרה היא לאסוף את העם ובין אם מדובר ביציאה לחזית המלחמה עצמה [מלבי"ם]. הסכמה זו נובעת מתוך תפיסה שברק הוא שר הצבא, ועל יועצים למלא את פקודת המנהיג גם כאשר הדבר סותר את דעתם, ובלבד שישמיעו את עמדתם בבירור קודם לכן [אברבנאל].
עם זאת, היא מזהירה אותו כי אֶפֶס – כלומר, רק – לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ, שבחך הצבאי, עַל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ [מצודת ציון]. שר צבא זוכה בדרך כלל לתהילה על אומץ ליבו לצאת לקרב ללא פחד, או על כך שהוא ואנשיו מכריעים את מנהיג האויב. מכיוון שברק התנה את יציאתו בהצטרפותה של דבורה, הוא מאבד את ההזדמנות לזכות בכבוד הראוי למצביא [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הסיבה לאובדן התהילה מנוסחת במילים כִּי בְיַד אִשָּׁה יִמְכֹּר – כלומר ימסור – ה' אֶת סִיסְרָא [מצודת ציון]. הפרשנים חלוקים בשאלה למי מכוונת דבורה כשהיא מזכירה את אותה אישה. גישה אחת מפרשת שהכוונה היא ליעל, שבידה יומת סיסרא בסופו של דבר, וכך יֵדעו הכול שהניצחון היה מאת ה' ולא בכוח צבאי רגיל [מצודת דוד, חומת אנך, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, פרשנים אחרים סבורים שהכוונה היא לדבורה עצמה. לשיטתם, מאחר שדבורה יוצאת לקרב, העם ייחס את התשועה אליה ויאמר שהניצחון הושג בזכותה, כך שהתהילה לא תיקרא על שמו של ברק [רד"ק, רלב"ג, צאינה וראינה].
יש המשלבים בין הגישות ומסבירים שכל המערכה תיוחס לנשים: תחילתה בקיבוץ העם על ידי דבורה, וסופה בהכרעת סיסרא על ידי יעל [מלבי"ם]. הסבר נוסף מציע כי עצם הליכתה של דבורה עם ברק תיצור בלבול בקרב הרואים; כאשר ישמעו בהמשך כי סיסרא נפל ביד אישה (יעל), הם יחשבו בטעות שדבורה היא זו שהכריעה אותו, ויסיקו שברק נזקק לה מלכתחילה משום שהישועה הייתה תלויה בה ולא בו [אברבנאל].