הריגתו של שר הצבא הכנעני סיסרא בידי יעל מבוצעת מתוך תושייה רבה, עורמה ותכנון מוקפד. המעשה מעורר שאלה מוסרית, שכן לכאורה הייתה זו בגידה בברית השלום ששררה בין יבין מלך חצור לבין בית חבר הקיני. יש מן הפרשנים המסבירים כי הברית הייתה תקפה רק מול המלך ולא מול שר הצבא, או שסיסרא הוא זה שבגד בה תחילה כשפגע בה אנושות. עם זאת, הגישה המרכזית קובעת כי ברית השלום נכרתה מלכתחילה רק מתוך פחד, ומשום שמדובר באויבי ה', מעשיה של יעל נחשבים למצווה גדולה הראויה לברכה [חומת אנך].
בחירת כלי הנשק של יעל מעידה על חכמתה. היא אינה לוקחת חרב או סכין, שכן אם סיסרא היה מתעורר ורואה כלי נשק בידה, הוא היה חושד בה והורג אותה מיד. במקום זאת, היא לוקחת את יְתַד הָאֹהֶל, מסמר מחודד המשמש למתיחת יריעות האוהל וקיבועו לאדמה, וכן את הַמַּקֶּבֶת, פטיש עבודה גדול וכבד שנועד להכות ביתד או לסתת אבנים. כלים אלו סיפקו לה תירוץ טבעי למקרה שיתעורר, שכן יכלה לטעון שהיא עוסקת בחיזוק האוהל [רש"י, רלב"ג, חומת אנך, ביאור שטיינזלץ].
יעל מתקרבת אל סיסרא בַּלָּאט, בחשאיות ובשקט מוחלט כדי שלא להעירו משנתו [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון]. היא מכוונת את היתד אל רַקָּתוֹ, צד המצח הסמוך לאוזן. אזור זה מאופיין במיעוט בשר, הוא רך יחסית וקרוב מאוד למוח, ולכן פגיעה בו היא קטלנית באופן מיידי [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
פעולת ההריגה מתוארת במילים וַתִּתְקַע וכן וַתִּצְנַח. יעל נועצת בכוח את היתד, והיא חודרת דרך רקתו עד שהיא נתקעת באדמה שמתחתיו [מצודת ציון, רלב"ג, צאינה וראינה]. בעוד שרוב הפרשנים מתארים מכה פיזית חזקה שהנחיתה יעל באמצעות המקבת, ישנה דעה ולפיה ליעל כלל לא היה כוח פיזי להלום בחוזקה, אלא שבעזרת ה' היתד צנחה מעצמה מכובד משקלה וחדרה אל הארץ [מלבי"ם].
חוסר האונים של הלוחם המנוסה מוסבר במילים וְהוּא נִרְדָּם וַיָּעַף. סיסרא שקע בתרדמה עמוקה בעקבות החלב ששתה קודם לכן, והיה תשוש ועייף לחלוטין מהלחימה ומהמנוסה הרגלית הארוכה. עייפות קיצונית זו נטלה ממנו כל יכולת התגוננות או ערנות, ולכן הוא לא הרגיש בדבר ומת מיד [מצודת דוד, רלב"ג, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].