ייאושם העמוק של בני ישראל לנוכח אויב בעל עוצמה צבאית אדירה ושעבוד ממושך, מוביל אותם לשאת תפילה מעומק הלב. בניגוד למקומות קודמים שבהם נאמר "ויזעקו", כאן מופיעה המילה וַיִּצְעֲקוּ, המעידה על צעקה גדולה ועוצמתית יותר מן הרגיל [מלבי"ם].
עוצמת הזעקה אל ה׳ נובעת משלושה גורמים מרכזיים. הגורם הראשון הוא היתרון הצבאי המוחלט של האויב, שהחזיק ברשותו תשע מאות רֶכֶב בַּרְזֶל, כלומר מרכבות של סיסרא שהיו חזקות כברזל [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מול כוח צבאי כזה לא היה לישראל כל סיכוי טבעי לנצח, ולכן לא היה להם האומץ לצאת למלחמה והם פנו לזעוק בתפילה [מצודת דוד, מלבי"ם].
הגורם השני הוא אופי השעבוד, שכן האויב לחץ אותם בְּחָזְקָה. בעוד שיש מי שמפרש ביטוי זה כדוחק ודיכוי פיזי בכוח רב [מצודת דוד], פרשנים אחרים מסבירים שהקושי בא לידי ביטוי גם במישור הנפשי והרוחני, באמצעות חרופים וגידופים קשים שהטיח האויב [רש"י, מלבי"ם]. הגורם השלישי שהעצים את ייאושם וצעקתם הוא משך הזמן הארוך של הסבל, עשרים שנה רצופות תחת עול קשה זה [מלבי"ם].