לאחר מנוסתו הרגלית הארוכה והמתישה משדה הקרב, סיסרא מגיע לאוהל יעל כשהוא סובל מצימאון עז. הוא מבקש מעט מים, כי צמאתי, אך יעל בוחרת לפעול בערמה. ותפתח את נאוד החלב ותשקהו – יעל פותחת שק עור או כלי קיבול [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ] ומגישה לו חלב במקום מים. הפרשנים מסכימים כי בחירתה לתת לו חלב לא נועדה רק כדי להרוות את צימאונו, אלא משום שלחלב יש תכונה המכבידה על הגוף ומביאה עליו תרדמה עמוקה [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. לאחר שהשקתה אותו, נאמר ותכסהו. מאחר שבעת השתייה נאלץ סיסרא לגלות את עצמו מן השמיכה, יעל מקפידה לכסותו מחדש מיד לאחר מכן, כדי שישקע בשינה נינוחה ולא ירגיש בדבר [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
מעבר לפעולה הפיזית של ההשקיה, מסתתר רובד פסיכולוגי ותיאולוגי מורכב במפגש זה. על בסיס מדרש חז"ל המתאר קרבה אינטימית בין יעל לסיסרא, עולה השאלה כיצד מצביא נמלט, שחייו בסכנה, מתפנה למחשבות של תאווה. מתברר כי סיסרא פעל מתוך חישוב קר ומתוחכם, וניסה להשתמש בקרבה זו כנשק וכאמצעי הישרדות בכמה מישורים. ראשית, הוא ביקש לבחון את נאמנותה: אם יעל תסכים לחטוא עמו, היא תוכיח שאינה נאמנה לערכי ישראל האוסרים זאת, וכך ידע שלא תסגיר אותו. שנית, הוא סמך על הטבע האנושי, מתוך מחשבה שאישה ישראלית הנקשרת לגוי תתקשה להיפרד ממנו, וכך היא תהפוך למגינתו. מעבר לכך, סיסרא תכנן מהלך תיאולוגי מובהק: הוא ידע שה' שונא פריצות, וקיווה שמעשה כזה יעורר את זעם ה' על ישראל ויגרום למותם, בדומה לעצת בלעם ובנות מדין. אולם, כל תוכניותיו של סיסרא כשלו, שכן כוונותיה של יעל היו טהורות לחלוטין ונקיות מכל חטא [צאינה וראינה].