התדרדרותם הרוחנית של בני ישראל מקבלת כאן ציון זמן ספציפי ומעורר תמיהה. הכתוב בוחר להדגיש את מותו של אהוד, אף ששמגר בן ענת היה השופט שפעל אחריו וקדם לתקופה המדוברת.
הפרשנים מסכימים כי האזכור וְאֵהוּד מֵת נועד ללמד שהחזרה לחטא החלה מיד עם מותו של אהוד, ונמשכה ברציפות גם לאורך ימיו של שמגר. בימי שמגר לא זכו ישראל לתשועה שלמה, הם המשיכו לעשות רע, והארץ לא שקטה. עדות לחוסר הביטחון ששרר אז ניתן למצוא בשירת דבורה, המציינת כי בימי שמגר "חדלו ארחות". משום כך, התשועה שהביא שמגר נחשבת לחלקית בלבד, ושורש המציאות הקשה מיוחס ישירות להסתלקות אהוד.
גישה שונה במקצת למבנה הכתוב [מלבי"ם] מדייקת את סדר המילים: הכתוב מקדים את המילים וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע לעובדת מותו של אהוד, בניגוד למקומות אחרים בספר שופטים שבהם מות השופט מוזכר לפני תחילת החטא. מכאן נלמד שישראל חזרו לסורם עוד בחייו של אהוד. אולם, כל עוד אהוד חי, זכותו הגנה על העם מפני עונש, ורק כאשר וְאֵהוּד מֵת הוסרה ההגנה הרוחנית והפורענות יצאה אל הפועל.
הסתלקותו של אהוד, שהשפעתו החיובית הגנה על השבטים, הובילה לתוצאה קשה. בעקבות החטא המתמשך, קם על ישראל אויב חדש מתוך הארץ, מלך כנען, שלחץ אותם בחוזקה בעזרת רכב ברזל, עד שהעם נאלץ לזעוק אל ה׳ מתוך המצוקה והשעבוד.