איכה, פרק ד׳, פסוק ז׳

שריה ואציליה של ירושלים, או האנשים שפרשו מתענוגות העולם, התאפיינו בעבר ביופי גופני ורוחני המשלב לובן בוהק ואדמומיות חיונית. אותם נְזִירֶיהָ זַכּוּ והיו נקיים יותר מִשֶּׁלֶג, וצַחוּ והיו טהורים ולבנים יותר מֵחָלָב, מראה שנבע מרחצה ותזונה או שיקף את טוהר נשמתם. במקביל ללובן, הם אָדְמוּ עֶצֶם, כלומר מראם היה חי ואדום יותר מִפְּנִינִים, שהן אבנים טובות אדומות המרמזות גם על פנימיות הנפש הטהורה. תבנית גופם, המכונה גִּזְרָתָם, הייתה יפה ומסודרת כאבן סַפִּיר המסמלת עמידות בגלות, אך יש הדורשים מילה זו מלשון גזירה לתיאור הגזירות הקשות שניחתו על העיר בחורבן.