הלכות הטומאה אינן מוגבלות לאדם עצמו, אלא מתפשטות גם לחפצים הדוממים הבאים במגע עם הפרשות גופניות, ומצריכות תהליך של היטהרות.
התורה מפרטת כי בֶּגֶד או עוֹר שבאו במגע עם זרע נטמאים ודורשים כיבוס. עם זאת, הפרשנים מסכימים כי הדין אינו מוגבל לחומרים אלו בלבד, אלא חל על כל שאר הכלים והחפצים הראויים לקבל טומאה [רלב"ג, ביאור יש"ר, רד"צ הופמן]. הסיבה שהתורה בחרה לציין דווקא בגדים ומוצרי עור היא מעשית: חומרים אלו מתאפיינים ברכות ומשמשים לרוב לשכיבה ולמיטה, ולכן הסבירות שיימצא עליהם זרע היא הגבוהה ביותר [רלב"ג]. כדי שהחפץ יטמא, אין צורך שהזרע יכסה את כולו, והטומאה חלה גם אם הוא נמצא רק על מקצתו [אדרת אליהו].
תנאי מרכזי להחלת הטומאה נוגע למצבה של שִׁכְבַת זָרַע. מתוך השוואה לפסוקים אחרים, הפרשנים קובעים כי הזרע מטמא רק כאשר הוא נותר במצבו הטבעי והמקורי, כלומר בעודו ראוי להזריע [תורה תמימה]. מכאן נגזר כי זרע שהסריח והתקלקל מאבד את יכולתו לטמא [חזקוני, אדרת אליהו]. קביעה זו נשענת על מסורת התורה שבעל פה, המגדירה את תנאי הטומאה המדויקים, בניגוד להנחה ההגיונית הפשוטה שהייתה עשויה לחייב את כיבוס הבגד בכל מקרה, בין אם הזרע שעליו לח ובין אם הוא כבר התייבש [אבן עזרא].