לאחר השלמת שבעה ימים נקיים מדימום, על הזבה להביא קורבנות שיהוו כפרה ויאפשרו לה לשוב ולהיכנס אל המקומות המקודשים [ביאור שטיינזלץ].
הבאת הקורבנות נעשית וּבַיּוֹם, בשעות היום בלבד ולא בלילה. המילה לָהּ מדגישה כי הקורבנות צריכים להיות מיועדים למצבה הנוכחי, כך שאם הפרישה עופות לזיבה קודמת, היא אינה יכולה להשתמש בהם כעת. כמו כן, ההוראה להביא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה מלמדת ששני העופות חייבים להיות מאותו המין, ואין להביא תור אחד ויונה אחת [אדרת אליהו].
תשומת לב פרשנית רבה מופנית למילה וְהֵבִיאָה. הפרשנים מסכימים כי הטעם במילה זו ממוקם בהברה האחרונה (מלרע), תופעה דקדוקית חריגה ויוצאת דופן [אבן עזרא, מנחת שי, פירושי רד"צ הופמן]. זרות דקדוקית זו באה ללמד הלכה מעשית: בניגוד למקרים אחרים שבהם יש להביא את הקורבנות יחד, הזבה יכולה להביא את קורבנותיה באופן מדורג. אם אין באפשרותה להביא את שניהם באותו הזמן, היא יכולה להביא תחילה את קורבן החטאת, ורק לאחר מכן להביא את קורבן העולה [העמק דבר].
הציווי וְהֵבִיאָה אוֹתָם אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד טומן בחובו תנאי מקדים למצב הטהרה שלה. כדי שתוכל לגשת אל המרחב המקודש, עליה להיות במצב שבו השמש כבר שקעה לאחר טבילתה. מכאן נלמד שהיא חייבת לטבול מבעוד יום, עוד לפני יום הבאת הקורבן [חזקוני, אדרת אליהו].