פסוק זה עוסק בטומאה החמורה של חפץ המשמש לשכיבה שעליו שכב אדם טמא (זב), ובהשלכות על מי שבא עמו במגע.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה בְּמִשְׁכָּבוֹ מלמדת על חומרה יתרה שיש למשכב לעומת חפצים אחרים. משכב הזב מקבל טומאה יסודית וחמורה, המוגדרת בלשון חכמים "אב הטומאה". בשל חומרה זו, אדם הנוגע במשכב נטמא בעצמו בדרגה כזו שהוא מטמא גם את הבגדים שהוא לבוש בהם באותה שעה. זאת בניגוד לחפצים אחרים שאינם מיועדים לשכיבה שהזב נוגע בהם; הללו הופכים ל"וולד הטומאה" (דרגת טומאה פחותה) ומטמאים רק אוכל ומשקה, אך אינם מטמאים בני אדם או כלים. הרלב"ג מוסיף כי דין טומאת המשכב חל גם על כלי עץ ועור שאין להם בית קיבול, כל עוד הם ראויים לשכיבה.
הפרשנים מדייקים מן המילה בְּמִשְׁכָּבוֹ מספר תנאים הלכתיים המגדירים מהו אותו משכב: ראשית, המשכב צריך להיות שייך לזב כדי לטמא אדם, ולא משכב שנגזל [תורה תמימה, אדרת אליהו]. שנית, אם המשכב נשבר, הוא מאבד את הגדרתו כמשכב ונטהר [תורה תמימה]. כמו כן, הטומאה חלה רק על גוף המיטה ועל החלקים המשמשים לשכיבה בפועל, אך לא על חבלים או חוטים הבולטים ממנה מעבר למידה הנצרכת [תורה תמימה, אדרת אליהו]. תנאי נוסף הוא שהמשכב צריך להיות עשוי מחומר שיש לו טהרה במקווה, מה שמוציא מכלל זה כלי חרס, שאין להם תקנה במקווה אלא רק בשבירתם [תורה תמימה].
המילה וְאִ֕ישׁ הפותחת את הפסוק באה ללמד שדווקא אדם הנוגע במשכב הוא זה שמטמא את בגדיו. לעומת זאת, אם משכב טהור נוגע במשכב הזב, הוא אינו מטמא בגדים, למרות שהיינו יכולים להסיק זאת בטעות על ידי קל וחומר [מלבי"ם, תורה תמימה, אדרת אליהו]. הביאור יש"ר מעיר כי נגיעה זו מטמאת גם אם האדם רק נוגע במשכב בידו, ואפילו אם אינו שוכב עליו כלל.
מתוך הניסוח אֲשֶׁ֥ר יִגַּ֖ע, לומדים הפרשנים כי טומאת הבגדים חלה אך ורק בשעת המגע עצמו ("טומאה בחיבורין"). כלומר, האדם מטמא את הבגדים שעליו או את הכלים שהוא נוגע בהם בדיוק באותו פרק זמן שבו הוא מחובר פיזית למשכב הזב. לאחר שהפסיק לגעת במשכב, האדם אמנם נשאר טמא עד הערב, אך אינו ממשיך לטמא את בגדיו [חזקוני, רש"ר הירש, רד"צ הופמן, אדרת אליהו, תורה תמימה].
מעבר לפן ההלכתי המובהק, השפתי כהן מוצא בפסוק זה רמז מוסרי. לדבריו, הפסוק מזהיר את האדם שלא לגעת בעצמו במקומות שעלולים להביאו לידי הרהור עבירה או לידי טומאה, שכן הדבר יחייב אותו להיטהר ולכבס את בגדיו.