תהליך הטהרה של אישה שחוותה דימום חריג (זבה) שונה מדין נידה רגיל, שכן התורה מתייחסת לדימום זה כמעין חולי המצריך תהליך היטהרות מיוחד וקפדני [ביאור שטיינזלץ, רלב"ג]. המטרה המרכזית של הקפדה זו היא להבטיח את טהרת ישראל ולמנוע כניסה למשכן או למקדש במצב של טומאה [רלב"ג].
השלב הראשון בתהליך מבוטא במילים וְאִם טָהֲרָה, שמשמעותן היא הפסקת הדימום הפיזי [אור החיים, אדרת אליהו]. עם זאת, הפסקת הזרם אינה מטהרת אותה מיד. היא נחשבת נקייה רק מעצם נזילת הדם, אך טומאתה נותרת בעינה עד להשלמת תהליך הספירה [אור החיים]. המילה מִזּוֹבָהּ באה למעט ולהדגיש שתהליך ספירה זה מיועד ספציפית לטהרה מטומאת הזיבה, ואינו משולב או עולה בקנה אחד עם טומאות אחרות שעשויות לחול עליה, כגון טומאת צרעת או טומאת לידה [תורה תמימה, אדרת אליהו].
לאחר פסיקת הדימום מתחיל שלב הספירה. המילה לָּהּ בצירוף וְסָפְרָה לָּהּ מלמדת שהאישה סופרת לעצמה. התורה מעניקה לה נאמנות מוחלטת על ספירתה ללא צורך בעדים שיאמתו את דבריה. הלכה זו מהווה יסוד מרכזי בדיני התורה לכך ש"עד אחד נאמן באיסורים" – כלומר, שאדם נאמן להעיד על עצמו בענייני הלכה ואיסור [תורה תמימה, רש"ר הירש, פרדס יוסף].
הפרשנים מדגישים כי שִׁבְעַת יָמִים אלו חייבים להיות רצופים לחלוטין וללא הפסקה של טומאה ביניהם. אם האישה תראה דם במהלך ימים אלו, הספירה נסתרת ועליה להתחיל למנות את שבעת הימים מחדש [תורה תמימה, בכור שור, אדרת אליהו]. עם זאת, אם הדימום נובע מסיבה חיצונית שאינה קשורה לזיבה, כגון כאבי לידה, הדבר אינו סותר את הספירה [רלב"ג].
מתעוררת השאלה מדוע האישה אינה מברכת על ספירה זו, כפי שמברכים על ספירת העומר. גישה אחת מסבירה כי קיים חשש שהאישה תראה דם במהלך שבעת הימים ותסתור את ספירתה למפרע, וכך תמצא שברכתה הייתה ברכה לבטלה [רבנו בחיי, חזקוני]. גישה אחרת מנמקת שספירה זו אינה מהווה מצווה עצמאית, אלא רק הכנה והכשר למצוות הטהרה, ואין מברכים על פעולות שהן רק בגדר "הכשר מצווה" [תורה תמימה].
השלב הסופי בתהליך הוא הטבילה, כפי שנאמר וְאַחַר תִּטְהָר. שלב זה מתבצע על ידי טבילה במקווה מים המכיל ארבעים סאה [פירושי רד"צ הופמן, דעת זקנים]. על פי הפשט, היה ניתן להניח שדינה של הזבה יהיה חמור כדינו של גבר זב, המחויב לטבול דווקא ב"מים חיים" (מי מעיין נובע). אולם, חכמים למדו מהמילים היתרות וְאַחַר תִּטְהָר שהתורה בחרה להקל על הזבה, והיא רשאית לטבול במי מקווה רגילים כדרך שאר הנטמאים [רבנו בחיי, ביאור יש"ר, פירושי רד"צ הופמן].
באשר לזמן הטבילה המדויק, קיימת מחלוקת: בעוד שרבי שמעון סבור שניתן לטבול מיד עם תחילת היום השביעי, חכמים אסרו זאת וקבעו שיש להמתין ולטבול רק בערב, מחשש שמא תראה דם לאחר הטבילה ותסתור את כל התהליך למפרע [תורה תמימה, אדרת אליהו]. לבסוף, יש מי שדורש את המילה וְאַחַר כרמז לכך שאף על פי שבספירה האישה נאמנת לעצמה, בשעת הטהרה והטבילה במים צריך שיהיה "אחר" עמה – כלומר, אישה בוגרת שתעמוד על גבה ותוודא שהטבילה נעשית כהלכה [פרדס יוסף]. במבט רעיוני רחב יותר, המדרש קושר את מצוות הטהרה של האישה לתיקון רוחני על חטאה של האישה הראשונה בגן עדן, שגרמה לשפיכות דמו של אדם הראשון [רבנו בחיי].