טומאת הזב מתאפיינת בכוח חדירה ייחודי, שאינו תלוי במגע פיזי אלא בהעברת משקל. דיני הישיבה והשכיבה ממחישים כיצד הלחץ שמפעיל גוף האדם יוצר מציאות הלכתית של טומאה, העוברת הלאה גם בתנאים מורכבים של חציצה.
רוב הפרשנים מסכימים כי המילים וְהַיֹּשֵׁב עַל־הַכְּלִי מלמדות שהאדם הטהור נטמא גם אם לא נגע בכלי הטמא באופן ישיר. הטהור נטמא אפילו אם חצצו בינו לבין מושב הזב עשרה בגדים או כלים המונחים זה על גב זה. יתרה מזו, הטומאה עוברת גם דרך "אבן מסמא" – אבן גדולה המונחת על גבי יתדות שמושב הזב נמצא תחתיה. אף על פי שהאבן עצמה אינה יכולה לקבל טומאה, ברגע שהאדם יושב עליה ומשקלו נשען על מושב הזב, הוא נטמא [שפתי חכמים, מזרחי]. דין זה נלמד מההשוואה שעושה התורה בין ישיבת הזב לישיבת הטהור: כשם שהזב עצמו מטמא את הכלי דרך שכבות ואבנים בכוח משקלו בלבד, כך גם הטהור היושב מעל מושב הזב נטמא באותו אופן בדיוק [גור אריה, מלבי"ם, אדרת אליהו].
בנוסף, המילים עַל־הַכְּלִי וכן אֲשֶׁר־יֵשֵׁב באות ללמד את הכלל של "ריקם כמלא". כלומר, הטהור נטמא מישיבה על הכלי גם אם הזב כבר אינו נמצא ואינו יושב שם באותו רגע, שכן הכלי עצמו ספג את הטומאה [תורה תמימה, מזרחי, מלבי"ם]. השימוש בלשון עתיד במילה יֵשֵׁב מצביע גם על אופן הישיבה הקבוע והרגיל של הזב [אילת השחר].
התורה בחרה להדגים דין זה דווקא במושב ולא במשכב (שכיבה), משום שדרכו של אדם לשכב במיטתו כשהוא ערום, ואז הוא ממילא נטמא בגלל מגע ישיר. לעומת זאת, אדם היושב לרוב לבוש בבגדיו, ולכן פעולת הישיבה ממחישה היטב שהטומאה עוברת מכוח המשקל וההישענות בלבד ולא מכוח המגע [העמק דבר]. עם זאת, הפרשנים מסכימים כי דין זה חל באופן זהה גם על משכב הזב, שכן חומרת טומאת הישיבה והשכיבה שווה. כמו כן, הבחירה במילה הכללית הַכְּלִי באה לרבות גם כלי רכיבה (מרכב), שגם עליו מועברת הטומאה לאדם הרוכב באופן דומה [מלבי"ם, תורה תמימה].
לבסוף, המילה וְטָמֵא באה לרבות את כל חלקי גופו של הנטמא, כולל שערותיו וציפורניו, המחויבים כולם בטבילה במים כדי להיטהר [אדרת אליהו].