פסוק זה עוסק בטומאה החמורה הנגרמת כתוצאה מיחסי אישות עם אישה נידה. מגע מיני הוא המקרה היחיד שבו מועברת טומאה שלמה של שבעת ימים אל האדם שבא במגע עם הנידה, וזאת בשל המגע הישיר והאינטימי עם מקור הטומאה [The Torah]. הפרשנים מציינים כי הפסוק מתמקד אך ורק בהלכות הטומאה והטהרה, ולכן עוסק לרוב במעשה שנעשה בשוגג, שכן אדם השוכב עם נידה במזיד חייב בעונש כרת החמור [אבן עזרא, רד"צ הופמן].
המילים שָׁכֹב יִשְׁכַּב באות ללמד שמדובר בבעילה ממש ולא רק בשכיבה משותפת במיטה. הדין חל על כל סוגי יחסי האישות, כדרכה ושלא כדרכה, ואפילו אם לא הייתה הוצאת זרע [רלב"ג, רד"צ הופמן, תורה תמימה]. באשר למילה אִישׁ, קיימת מחלוקת בין הפרשנים: גישה אחת קובעת כי המילה ממעטת קטן, אך כוללת ילד בן תשע ויום אחד הראוי לביאה [תורה תמימה, אדרת אליהו]. מנגד, יש הסבורים כי הופעת המילה "אם" לפני המילה "איש" הופכת אותה למונח כללי שאינו ממעט איש [מלבי"ם]. המילה אֹתָהּ נדרשת כמיעוט, ומלמדת שדין זה אינו חל על השוכב עם אישה מצורעת [חזקוני, תורה תמימה].
הצירוף וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו עלול היה להטעות ולגרום לחשוב שהגבר נכנס ללוח הזמנים של האישה, כך שאם למשל בא עליה ביום החמישי לנידותה, הוא יטמא רק ליומיים שנותרו לה. לכן התורה מדגישה מיד וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים להבהיר שהוא מתחיל ספירה עצמאית של שבעה ימים מלאים מרגע המעשה, אפילו אם האישה טובלת ונטהרת כבר באותו ערב [רש"י, בכור שור, מזרחי].
אם כן, משמעות המילים וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו אינה השוואת משך הזמן, אלא השוואת מעמד הטומאה. הגבר הופך להיות "אב הטומאה" בדומה לאישה, והוא מטמא אדם וכלי חרס [רש"י, רש"ר הירש, ברכת אשר]. בנוסף, מצירוף מילים זה למדו חז"ל שתי הלכות ייחודיות: הראשונה היא שקידושין תופסים באישה נידה, בניגוד לשאר איסורי כרת, משום שאיסורה הוא זמני בלבד. השנייה היא שאם בני זוג קיימו יחסים בטהרה ולפתע האישה גילתה שנטמאה, על הבעל להישאר צמוד אליה ("עליו") עד שתנוח דעתו, ואסור לו לפרוש ממנה מיד [תורה תמימה].
החלק האחרון של הפסוק, וְכׇל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו יִטְמָא, מציג הבדל בולט בין טומאת הגבר לטומאת האישה. בעוד שהאישה הנידה מטמאה את משכבה בטומאה חמורה, משכבו של בועל הנידה מקבל "טומאה קלה" בלבד. המשכב שלו אינו מטמא בני אדם או בגדים, אלא הופך ל"ראשון לטומאה" ומטמא רק אוכל ומשקה. בלשון חכמים מוגדר מצב זה במשפט "תחתונו של בועל נידה כעליונו של זב" [רשב"ם, רש"ר הירש, רד"צ הופמן].