פסוק זה מניח את היסודות להלכות "זבה" – אישה החווה דימום חריג שאינו בזמן הווסת הרגיל שלה (נידה), או דימום הנמשך מעבר לימי הנידה הרגילים. התורה מבחינה בין ימי הנידה הטבעיים, שאורכם שבעה ימים, לבין אחד עשר הימים שלאחריהם, הנקראים "ימי זיבה", שבהם כל דימום נחשב לחריג ומעין חולי.
המילה וְאִשָּׁה באה לרבות כל אישה, כולל גיורת, שפחה משוחררת, ואפילו תינוקת בת ימים ספורים. הדימום, זוֹב דָּמָהּ, צריך להיות מחמת עצמה ולא מחמת לידה, אך הוא נחשב לזיבה גם אם נגרם כתוצאה מאונס או מאמץ גופני [תורה תמימה, חזקוני, אדרת אליהו].
הכתוב מציין שהזבה רואה דם יָמִים רַבִּים. הפרשנים מסבירים כי המיעוט של המילה "ימים" הוא שניים, והתוספת של המילה "רבים" מצביעה על יום נוסף, כלומר שלושה ימים רצופים [רש"י, מזרחי, רבנו בחיי]. אף ששלושה ימים אינם תקופה ארוכה במיוחד, התורה קוראת להם "רבים" מכיוון שאלו ימים של צער והרחקה מבעלה, ולכן הם נדמים לאישה כארוכים ורבים [רבנו בחיי, חזקוני]. הבחנה זו מנוגדת לשימוש בביטוי זה בהקשרים אחרים בתנ"ך (כמו באבלו של יעקב, שם מדובר בתקופה ארוכה באמת), משום שכאן התורה קובעת מידה הלכתית מדויקת הנדרשת להגדרת הטומאה [שפתי חכמים, גור אריה].
התורה מתארת שני תרחישים לדימום חריג זה: בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ ו-עַל נִדָּתָהּ. קיימת מחלוקת בין הפרשנים בהבנת מונחים אלו ביחס לאחד עשר ימי הזיבה. הגישה המרכזית [רשב"ם, בכור שור, רש"ר הירש, הופמן, תורה תמימה] מסבירה כי עַל נִדָּתָהּ מתאר מצב שבו הדימום מופיע סמוך ונמשך מיד לאחר סיום שבעת ימי הנידה, בעוד ש-בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ מתאר דימום המופלג ומנותק מימי הנידה (למשל, בסוף אחד עשר הימים). מנגד, רש"י מפרש להפך: בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ הוא הדימום המופיע מיד לאחר שבעת ימי הנידה, ו-עַל נִדָּתָהּ מתאר דימום המופלג מנידתה ביום אחד לפחות. פרשנים אחרים [רלב"ג, ביאור יש"ר] מסבירים בפשטות כי שני הביטויים מתייחסים לכל דימום המתרחש מחוץ לזמן הווסת הקבוע.
לבסוף, הפסוק קובע: כָּל יְמֵי זוֹב טֻמְאָתָהּ כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה טְמֵאָה הִוא. גם אם האישה ראתה דם רק יום אחד או יומיים מתוך אחד עשר ימי הזיבה (מצב הנקרא "זבה קטנה"), היא טמאה ודינה כדין נידה לעניין טומאת משכב ומושב, והיא מטמאה את בועלה. כדי להיטהר במצב זה, עליה להמתין יום אחד נקי מדימום ("שומרת יום כנגד יום") ולטבול. אולם, אם הדימום נמשך שלושה ימים רצופים (כפי שנלמד מהמילים יָמִים רַבִּים), היא הופכת ל"זבה גדולה", וטומאתה חמורה יותר: היא אינה יכולה להיטהר מיד, אלא עליה לספור שבעה ימים נקיים לחלוטין מדימום, לטבול, ולאחר מכן להביא קרבן [רש"ר הירש, הופמן, רלב"ג, תורה תמימה]. המילים טְמֵאָה הִוא מדגישות שדווקא היא מטמאה את בועלה, בניגוד לאיש זב שאינו מטמאה את מי שהוא בא עליה [תורה תמימה].