פסוק זה עוסק בהשפעת טומאתו החמורה של הזב על סוגים שונים של כלים, ומבחין בין כלי חרס, שתיקונם בשבירה, לבין כלים אחרים הניתנים לטהרה.
החלק הראשון של הפסוק עוסק בדינו של כְלִי חֶרֶשׂ. כלל יסוד בהלכות טומאה הוא שכלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו (מצידו החיצוני), אלא רק מתוכו ומאוירו. הפרשנים מסכימים כי הדין אינו משתנה גם אצל זב, למרות שטומאתו חמורה משאר הטומאות. על כן, המילה בּוֹ באה ללמד על פנים הכלי, בדומה לביטוי "אשר תבושל בו", המלמד על בישול בתוך חלל הכלי [רש"י, מזרחי, תורה תמימה, חזקוני, ברטנורא].
לאור זאת, עולה השאלה: אם הכלי נטמא רק מתוכו, מדוע התורה משתמשת בפועל יִגַּע? הרי נגיעה רגילה מבחוץ לא אמורה לטמא אותו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה יִגַּע אינה מתארת מגע פיזי רגיל, אלא מלמדת על דין "היסט". כלומר, אם הזב הזיז ונדנד את הכלי כולו, אפילו באמצעות דבר אחר כמו מקל או קורה מבלי לגעת בו ישירות, הכלי נטמא [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, רלב"ג, מלבי"ם, גור אריה]. התורה כינתה את ההיסט בלשון "נגיעה" כדי ללמד שההזזה צריכה להיעשות על ידי איברים חיצוניים וגלויים של הזב (כמו הידיים, בדומה לנגיעה רגילה), ולא על ידי איברים מוסתרים ("בית הסתרים") [מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה].
הסבר פיזיקלי מעניין לשימוש בלשון נגיעה מציע [הכתב והקבלה]. לדבריו, כאשר אדם מכניס את ידו לחלל של כלי חרס, היד דוחה ומזיזה את חלקיקי האוויר שבתוכו. מכיוון שטומאת כלי חרס תלויה באוויר שבו, כל תנועה וטלטול של הכלי על ידי הזב גורמים לתנועת האוויר הפנימי, ולכן פעולת ההיסט נחשבת כ"נגיעה" באוויר הכלי. מנגד, יש המציינים כי טומאת היסט של זב היא המקרה היחיד בתורה שבו כלי חרס כן מקבל טומאה מבחוץ, ולכן נכתב בּוֹ ולא "בתוכו" [רש"ר הירש].
התורה קובעת כי דינו של כלי החרס הוא כי יִשָּׁבֵר. אין משמעות הדבר שיש חובה אקטיבית לשבור אותו, אלא שזוהי הדרך היחידה לטהר אותו מטומאתו, שכן אינו נטהר במים [ברכת אשר, שטיינזלץ]. דין זה כולל גם כלים העשויים מחומרים דומים לחרס, כגון נתר [מלבי"ם, אדרת אליהו].
החלק השני של הפסוק עובר לדון בכלים אחרים: וְכָל כְּלִי עֵץ יִשָּׁטֵף בַּמָּיִם. המילה וְכָל באה לרבות את כל שאר סוגי הכלים הנחשבים במדרגה גבוהה יותר מכלי חרס, כגון כלי מתכת [בכור שור, פרדס יוסף, שטיינזלץ]. כלים אלו ניתנים לטהרה, והביטוי יִשָּׁטֵף בַּמָּיִם משמעותו טבילה במקווה וכן שטיפה וניקוי יסודי של הכלי מלכלוך שנדבק בו [ביאור יש"ר, רש"ר הירש, הופמן].
בנוסף, חלק מהפרשנים לומדים מחציו השני של הפסוק את דין "מדף". דין זה קובע כי כלים, אוכלים או משקים הנמצאים מעל הזב (כגון כלי עץ שנישא מעליו), מקבלים טומאה קלה יותר הדורשת רק טבילה במים, בניגוד לדברים שהזב שוכב או יושב עליהם ("משכב ומושב") שמקבלים טומאה חמורה יותר [מלבי"ם, אדרת אליהו].