פסוק זה עוסק בדיני הטומאה החמורה המועברת על ידי אדם זב לחפצים שעליהם הוא נשען, טומאה המכונה בהלכה "טומאת מדרס". בניגוד לטומאת מגע רגילה, התורה החמירה מאוד בדיני המשכב והמושב של הזב, והופכת אותם ל"אב הטומאה" בעצמם, כך שהם מסוגלים לטמא בני אדם וכלים אחרים [ביאור יש"ר, רשב"ם, אבן עזרא].
הפרשנים מסכימים כי העברת הטומאה אינה דורשת מגע ישיר של גופו החשוף של הזב בחפץ. הטומאה עוברת בכל מצב שבו החפץ נושא את משקל גופו של הזב, בין אם הוא שוכב, יושב, עומד, נשען או נתלה עליו [מלבי"ם, רש"ר הירש, הופמן, תורה תמימה]. יתרה מכך, הטומאה עוברת גם אם ישנן שכבות רבות החוצצות בין הזב לבין החפץ, ואפילו אם החפץ נמצא מתחת לאבן כבדה (מצב המכונה "אבן מסמא") והזב נשען או יושב על האבן מלמעלה, החפצים שמתחתיה נטמאים באופן מלא [רשב"ם, רש"ר הירש, הופמן, אדרת אליהו].
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים מתמקדת בהגדרת החפצים המקבלים טומאה זו. המילים הַמִּשְׁכָּב ו-הַכְּלִי אינן מתייחסות לכל עצם אקראי שהזב בחר לנוח עליו, אלא לחפצים או רהיטים המיועדים ומיוחדים באופן קבוע לשכיבה ולישיבה [רש"י, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ, הופמן]. לפיכך, אם הזב התיישב על כלי המיועד למדידת תבואה, על דלת, או על לוח עץ המשמש לאפייה, הכלים אינם נטמאים בטומאה זו. המבחן המעשי לכך, כפי שמנסחים הפרשנים, הוא האם זהו חפץ שאנשים עשויים לומר ליושב עליו: "עמוד ונעשה מלאכתנו" (כלומר, קום כדי שנוכל להשתמש בחפץ לייעודו המקורי). חפץ שזהו טיבו אינו נחשב למושב או משכב [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה, ביאור יש"ר].
עם זאת, התורה הוסיפה את המילה כָּל, כדי לרבות חפצים בעלי שימוש כפול, כגון בגדים עבים או צעיפים. אף שייעודם המקורי הוא ללבוש, הם ראויים גם לשכיבה מבלי שהדבר יפריע לשימושם המקורי (שכן אדם יכול לשכב בעודו לבוש בהם), ולכן הם מקבלים טומאת משכב [מזרחי, מלבי"ם, אדרת אליהו]. יוצאים מכלל זה כלי חרס, אבנים, אדמה וגללים, שאינם מקבלים טומאת מדרס כלל [רש"ר הירש, הופמן, אדרת אליהו].
הפרשנים מדייקים פנינים לשוניות מתוך הפסוק להשלמת ההלכה:
השימוש בפעלים בלשון עתיד, יִשְׁכַּב ו-יֵשֵׁב, במקום בלשון עבר (שכב או ישב), בא להדגיש את התמידות ואת ייעודו הקבוע של החפץ לשמש למטרה זו, ולא שכיבה אקראית וחד פעמית [רש"י, מלבי"ם, הופמן, גור אריה].
המילה הַזָּב נראית לכאורה מיותרת, שכן הפסוק עוסק בו במובהק. מכאן לומדים כי חומרה זו של טומאת מדרס שמורה באופן בלעדי לזב, ואינה חלה על טמאים אחרים כגון בעל קרי, אדם המצורע או אדם שנטמא ממת [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו].
בנוסף, הקדמת המילה עָלָיו לפני ציון נושא הפעולה ("הזב"), מלמדת שהטומאה חלה רק כאשר רוב משקלו של הזב נישא על גבי החפץ [תורה תמימה, מלבי"ם].