טומאת הזב חמורה ומוחלטת כל כך, עד שהיא אינה מוגבלת רק להפרשת הזוב עצמה או למגע בגופו, אלא מתפשטת גם לנוזלי גופו הטבעיים. הפרשנים מסכימים כי נוזלים אלו נחשבים ל"מעיינות הזב" ומהווים אב הטומאה, כך שהם מטמאים אדם במידה כזו שעליו לכבס את בגדיו.
המילה יָרֹק אינה מתייחסת לרוק בלבד. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאיסור זה כולל גם כיח (ליחה המגיעה מן החזה), ניע (מי אף וליחה היורדת מן החוטם), וכן מי רגליים. מבחינה לשונית, הפועל יָרֹק נגזר מן השורש הכפול ר-ק-ק, הכולל בתוכו את כל סוגי הרירים והליחות העבות, בניגוד לשורש י-ר-ק המיוחד לרוק היוצא מן הפה בלבד [מלבי"ם, אבן עזרא, ביאור יש"ר, אבי עזר]. המאפיין המשותף לכל הנוזלים הללו הוא שהם מתעגלים, נאגרים בגוף וניתנים לעצירה בטרם יציאתם [רש"ר הירש, רד"צ הופמן, בכור שור]. כמו כן, הרוק מטמא רק כשהוא לח, כעין שעת הרקיקה, ולא כשהוא יבש [תורה תמימה]. באשר לסיבת הטומאה, יש המציינים כי מחלת הזב היא מידבקת ולכן הרוק מזיק, כאשר לרוב מדובר בפעולה שאינה מכוונת אלא ברוק שנזרק ונפל על הטהור במקרה [אבן עזרא], ויש המסבירים כי מדובר בנוזלים גופניים טבעיים שאינם מבושלים [רלב"ג].
בביאור המילה בַּטָּהוֹר, הפרשנים עומדים על כך שהתורה לא כתבה "וכי ירוק עליו" או "בו". לשינוי זה ישנן שתי משמעויות מרכזיות המשלימות זו את זו. ראשית, המילה מדגישה כי הרוק חייב לגעת פיזית באדם הטהור. זאת בניגוד לדין חליצה ביבמה, שם מספיק שהיבמה תירק בפניו ונגדו דרך ביזיון גם ללא מגע ישיר [מזרחי, תורה תמימה, מלבי"ם, גור אריה]. שנית, השימוש באות ב' בא ללמד על טומאת משא. הכתוב רומז לביטוי "ביד טהור", כלומר, גם אם הרוק לא נגע בבשרו של האדם אלא נפל על מקל שהוא אוחז בידו או על בגדיו, והטהור נושא את הרוק במרחב – הוא נטמא [מזרחי, שפתי חכמים, מלבי"ם, העמק דבר, ברטנורא]. מכאן למדו הפרשנים שרוק הזב מטמא בשתי דרכים מקבילות: במגע ישיר ובמשא.