דיני הטומאה והטהרה מגיעים לנקודת ציון מעניינת בפסוק זה, אשר מהווה את החצי המדויק של הפסוקים בספר ויקרא [מנחת שי]. הכתוב קובע את חומרת טומאתו של הזב, ומלמד כי מגע ישיר בו לא רק שמטמא את האדם הנוגע, אלא אף חמור מספיק כדי לטמא את הבגדים שאותו אדם לובש.
הצירוף בִּבְשַׂר מתייחס לגופו של הזב, ונוגע לכל אבר ואבר בגופו ללא הבדל [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, רד"צ הופמן]. הפרשנים מסכימים כי התורה בחרה להדגיש מילה זו ולא כתבה בפשטות "הנוגע בזב", כדי ללמד שהטומאה החמורה עוברת אך ורק במגע ישיר בבשר, ללא כל גורם מתווך או חוצץ [תורה תמימה, מלבי"ם, העמק דבר].
הדגשה זו באה למעט ולהוציא מכלל זה מגע בפריטים חיצוניים הנלווים לזב. כך למשל, הנוגע בבגדיו הרגילים של הזב אינו נטמא בטומאה חמורה המטמאת גם את בגדיו שלו. זאת משום שבגדי הזב, בניגוד למיטה או למושב שעליהם הוא נשען, מעבירים טומאה קלה יותר שאינה מטמאה אדם וכלים [ביאור יש"ר, רש"ר הירש, רד"צ הופמן]. כמו כן, מגע בתכשיטים שעליו, כגון צמידים, נזמים וטבעות, אינו נחשב כמגע בבשר [תורה תמימה, אדרת אליהו, רש"ר הירש]. בנוסף, מגע בלכלוך שעל גופו או בשיער תלוש שהסתבך והתקשה על ראשו אינו מטמא, אם כי שיער המחובר לגוף נחשב כחלק מהבשר עצמו לכל דבר ועניין [תורה תמימה, מלבי"ם].
גם המילה הַזָּב נדרשת על ידי הפרשנים, שכן התורה יכלה לכתוב "בבשרו". רוב הפרשנים מסבירים כי התוספת באה להדגיש שהבשר צריך להיות מחובר לזב בעודו חי. בשר או עצם שהתנתקו ונפלו מגופו של הזב, כבר אינם נושאים את טומאת הזיבה הייחודית [תורה תמימה, מלבי"ם, צפנת פענח, אדרת אליהו]. מתוך כך עולה נידון פרשני האם אבר שפרש מן הזב טהור לחלוטין מכל טומאה, או שמא הוא עדיין מטמא מצד הדין הכללי והנפרד של טומאת "אבר מן החי" [צפנת פענח, מלבי"ם, אדרת אליהו].