דיני הטומאה מתרחבים אל מעבר לאדם עצמו וכוללים גם את החפצים שבאו עמו במגע. הכתוב קובע כי אדם הבא במגע עם כלים, רהיטים או מצעים שעליהם שכבה או ישבה אישה נידה, נטמא בעצמו, ועליו להיטהר באמצעות כיבוס בגדיו ורחצה במים [ביאור שטיינזלץ].
המילה בָּם זוכה להרחבה משמעותית בפרשנות. בעוד שבפסוקים קודמים התורה ממעטת חלקים טפלים של הרהיט, כאן מסכימים הפרשנים כי המילה באה לרבות גם את ה"חיבורים" של אותם כלים. כלומר, אפילו מגע בחלקים הנלווים והמחוברים למיטה או למושב, כגון חבל היוצא מהמיטה או חוטים המשתלשלים ממנה, מטמא את הנוגע בהם באותה מידה [תורה תמימה, חזקוני, אדרת אליהו].
אף על פי שהפסוק מפרט את דין הַנּוֹגֵעַ באותם משכבות ומושבות, הוא אינו מזכיר במפורש את הטומאה הנגרמת כתוצאה מנשיאתם או מהישענות עליהם. הסיבה לשתיקה זו היא שדינים אלו כבר מובנים ומתבארים מאליהם מתוך ההקשר הכללי של הלכות הטומאה הנידונות בפרשה [רלב"ג].