פסוק זה עוסק בדרכי העברת הטומאה מאדם המוגדר כ"זב" (אדם הסובל מהפרשה גופנית חריגה) לאדם טהור, ובתנאים הנדרשים לטהרתו של הזב עצמו.
בביאור המילים וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב, עולה קושי פרשני, שכן כבר נאמר קודם לכן שמי שנוגע בזב נטמא. רוב הפרשנים מסבירים כי פסוק זה מחדש הלכה ייחודית לטומאת הזב הנקראת "טומאת היסט". בניגוד לכלל הרגיל שבו אדם טהור נטמא כשהוא נוגע בדבר טמא, כאן התורה מלמדת שאם הזב מניע או מזיז את האדם הטהור – אפילו ללא מגע ישיר, למשל אם שניהם יושבים על כפות מאזניים והזב מכריע את המשקל – הטהור נטמא [תורה תמימה, מלבי"ם, רש"ר הירש, העמק דבר, הופמן]. דעות אחרות מפרשות שהפסוק מדגיש שהזב מטמא את הטהור בנגיעת ידיו ממש [ביאור יש"ר], או שהוא נוגע בבגדיו של הטהור בידיים המלוכלכות בזיבה [הופמן, העמק דבר]. גישה שונה לחלוטין גורסת כי אם הזב נוגע באדם טהור בידיים רחוצות, רק גופו של הטהור נטמא, אך אם ידיו של הזב לא היו רחוצות, גם בגדיו של הטהור נטמאים [אבן עזרא].
החלק המרכזי בפסוק, וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בַּמָּיִם, מעורר שאלה: האם די לזב בשטיפת ידיים בלבד כדי להיטהר? הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהביטוי אינו מתייחס לרחיצת ידיים כפשוטה, אלא לטבילת כל הגוף במקווה. התורה מלמדת שכל עוד הזב לא טבל את כל גופו במים, אפילו אם ההפרשה פסקה והוא כבר ספר שבעה ימים נקיים, הוא נשאר בטומאתו המלאה וממשיך לטמא אחרים.
לשאלה מדוע בחרה התורה להשתמש במילה יָדָיו כדי לתאר את טבילת כל הגוף, מציעים הפרשנים מספר הסברים משלימים:
ראשית, הדבר בא ללמד כלל יסודי בהלכות טבילה: מה ידיים הן איבר גלוי וחיצוני, כך הטבילה נדרשת רק לאיברים הגלויים של הגוף. אזורים נסתרים, המכונים "בית הסתרים" (כמו פנים הפה או קמטים עמוקים בעור), אינם חייבים שייכנסו לתוכם מים במהלך הטבילה, כל עוד אין בהם לכלוך החוצץ ומונע את כניסת המים התיאורטית [רש"י, מזרחי, תורה תמימה, שפתי חכמים, מלבי"ם, משכיל לדוד, בכור שור, הכתב והקבלה, אדרת אליהו, הופמן].
שנית, הידיים מתאפיינות בהיותן "עסקניות" – הן פעילות, נוגעות בכל דבר ונוטות להתלכלך בזיבה. לכן, התורה מזכירה אותן כדי להדגיש את החובה לשפשף ולנקות היטב את הלכלוך הדבוק בהן לפני הטבילה. מפסוק זה גם מצאו חכמים רמז וסמך מן התורה למצוות נטילת ידיים הכללית [תורה תמימה, מלבי"ם, ביאור יש"ר, חזקוני, העמק דבר]. מבחינה רעיונית, הידיים מייצגות את כוח העשייה של האדם, והתורה מרמזת שכאשר הגוף שקוע בטומאה, גם כוח הפעולה של האדם נפגע וזקוק לטהרה [רש"ר הירש]. כמו כן, מבחינה לשונית, לעיתים נקרא כל גוף האדם על שם היד, שהיא האיבר המבטא התפשטות ופעולה [הכתב והקבלה].
גישה פרשנית ייחודית מציעה שהמילה יָדָיו משמשת כאן כלשון נקייה (ביטוי מעודן) לאיבר המין הגברי. לפי פירוש זה, הפסוק דורש מהזב לשפשף ולנקות היטב את מקום ההפרשה מכל שאריות הלכלוך לפני הטבילה, ואם לא עשה כן – טבילתו פסולה והוא נותר בטומאתו [רשב"ם].
השימוש בפועל שָׁטַף במקום "רחץ", מלמד שתהליך הטהרה דורש שפשוף וניקוי יסודי של הגוף כדי להסיר כל דבר שעלול לחצוץ בין הגוף לבין מי המקווה [רמב"ן, רבנו בחיי, מלבי"ם, בכור שור]. על כך מוסיפים הפרשנים שטומאת הזב נחשבת למחלה כבדה וחמורה יותר מטומאות אחרות, ולכן עם החלמתו הוא נדרש להביא קורבן כהודאה על ריפויו, וכן לטבול דווקא ב"מים חיים" (מי מעיין נובע) ולא במי מקווה רגילים [רמב"ן, פרדס יוסף].