לאחר ספירת ימי הטהרה, מביאה הזבה את קרבנותיה אל הכוהן כדי להשלים את תהליך הטהרה. הפרשנים מתמקדים בביטוי החותם את הפסוק, מִזּוֹב טֻמְאָתָהּ, ומסבירים את משמעות התוספת של המילה "טומאתה" ביחס לדין המקביל אצל הזב (שם נאמר רק "מזובו").
ההבדל הניסוחי נובע מכך שאצל גבר כל זיבה היא טמאה, ואילו אצל אישה, זיבת דם נידה רגילה אינה מצריכה הבאת קרבן. לכן התורה מדגישה שמדובר ספציפית בזיבה הטמאה והחריגה המצריכה קרבן [רד"צ הופמן]. בנוסף לכך, ביטוי זה בא ללמד הלכה ולפיה קרבנות אלו מיועדים אך ורק לכפרה על טומאת הזיבה, ואינם יכולים לפטור את האישה מחיוב של הבאת קרבן אחר שהיא חייבת בו [העמק דבר].