דיני טומאת הזב תלויים באופן מוחלט בטבעה של הזיבה היוצאת מגופו ובמספר הפעמים שהיא מופיעה. הפרשנים מסכימים כי הכתוב מציג שני מצבים פיזיים של הזיבה. המצב הראשון הוא רָר בְּשָׂרוֹ, כלומר זיבה קלושה ונוזלית הדומה לריר, אשר נוטפת מאליה ברציפות [רש"י, רשב"ם, אבן עזרא, המלבי"ם, שטיינזלץ, ביאור יש"ר, רש"ר הירש]. מצב זה נבדל מרוק, שכן רוק מושלך החוצה בכוח, ואילו ריר נוטף באופן טבעי ופסיבי [תורה תמימה, המלבי"ם, אילת השחר, פרדס יוסף]. המצב השני הוא הֶחְתִּים בְּשָׂרוֹ, המתאר זיבה עבה וצמיגה יותר, אשר נקרשת, נדבקת וסותמת את פתח האיבר [רש"י, רשב"ם, אבן עזרא, המלבי"ם, שטיינזלץ, ביאור יש"ר]. גם אם הטיפה התייבשה על הפתח ולא יצאה במלואה החוצה, היא עדיין גורמת לטומאה [העמק דבר].
מעבר לתיאור הפיזי, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק טומן בחובו את ההדרגתיות ההלכתית של טומאת הזב, המבוססת על מספר הפעמים שבהם הופיעה הזיבה. בניגוד לאישה זבה שטומאתה תלויה במספר הימים שבהם היא רואה דם, טומאת האיש הזב תלויה אך ורק במספר הופעות הזיבה, אפילו אם כולן התרחשו באותו יום או שהיוו זרימה אחת ארוכה ומתמשכת [רלב"ג, תורה תמימה, המלבי"ם, רש"ר הירש, רד"צ הופמן, בכור שור]. ההלכה מבחינה בין שלושה שלבים: ראייה אחת של זיבה מטמאה את האדם בטומאה קלה בלבד, הדומה לטומאת קרי רגילה [שפתי חכמים, רלב"ג, בכור שור, רד"צ הופמן]. הראייה השנייה כבר הופכת אותו לזב גמור, המטמא חפצים שהוא שוכב או יושב עליהם, וזקוק לספירת שבעה ימים נקיים כדי להיטהר [רש"י, הרא"ם, שפתי חכמים, תורה תמימה, בכור שור, ברטנורא, רד"צ הופמן]. הראייה השלישית מוסיפה חומרה נוספת ומחייבת את הזב להביא קורבן בסיום תהליך טהרתו [רש"י, הרא"ם, שפתי חכמים, תורה תמימה, בכור שור, ברטנורא, רד"צ הופמן].
מתוך הדיוק במילות הפסוק, למדו הפרשנים הלכות נוספות המגדירות מה נכלל בטומאה ומה ממועט ממנה. המילה וְזֹאת באה לרבות את מי הרגליים של הזב כמטמאים, משום שאי אפשר להם לצאת ללא שיירי זיבה המעורבים בהם, אך מנגד היא ממעטת נוזלי גוף אחרים כדמעות, דם וחלב אם שאינם מטמאים טומאה חמורה [תורה תמימה, המלבי"ם, אדרת אליהו]. המילה בְּזוֹבוֹ מלמדת שטומאת האיש נובעת אך ורק מנוזל הזיבה הלבן ולא מדם [אור החיים, תורה תמימה, אדרת אליהו].
לבסוף, המילים טֻמְאָתוֹ הִוא מדגישות כי בין אם הזיבה נוזלית ובין אם היא סמיכה וחותמת, רמת הטומאה נותרת זהה [ביאור יש"ר, רד"צ הופמן]. מילים אלו משמשות גם כדי להבדיל בין איש לאישה – טומאת הזיבה הלבנה ייחודית לאיש בלבד, בעוד שאישה נטמאת בדם [אור החיים, תורה תמימה, המלבי"ם]. באשר לכמות הזיבה הנדרשת כדי לטמא, קיימת מחלוקת; יש שלמדו מהמילה הֶחְתִּים שהשיעור המינימלי הוא כגודל חסימת פתח האיבר, בעוד שאחרים סבורים שכל כמות, ואפילו טיפה קטנה ביותר, מספיקה כדי לטמא [בכור שור, אדרת אליהו, תורה תמימה].