פסוק זה משמש כחתימה וסיכום מקיף למערכת ההלכות המורכבת העוסקת בטומאות היוצאות מגוף האדם, כגון זב, זבה, נידה ויולדת, אשר פורטו בפרקים הקודמים [רד"צ הופמן, רלב"ג, חזקוני]. הלכות אלו נועדו להזכיר לאדם את מגבלותיו הפיזיות והגופניות, אך בד בבד להדגיש את חירותו המוסרית ואת חובתו לרומם את חיי החומר אל עבר הקדושה [רש"ר הירש].
סדר הדברים בפסוק מעורר עניין, שכן הכתוב שינה את הסדר הטבעי ומיקם את הדין של האיש השוכב עם טמאה בסוף הפסוק. [רבנו בחיי] מסביר כי שינוי זה נועד להסמיך את המילה טמאה לתחילת הפרשה הבאה, "אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן". סמיכות זו רומזת לאחת הדעות בחז"ל שלפיה נדב ואביהוא נענשו ומתו משום שנכנסו למשכן כשהם טמאים [רבנו בחיי, נחל קדומים].
הכתוב פותח במילים וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ. רוב הפרשנים מסבירים כי המילה וְהַדָּוָה נגזרת מלשון חולי ומכאוב, שכן האישה חשה כבדות, כאב וחולי בגופה סמוך לזמן וסתה [רלב"ג, ביאור יש"ר, תורה תמימה]. מנגד, [ספורנו] רואה במילה רמז לחטא קדמון שגרם למצב זה, בעוד [נתינה לגר] מבאר את המילה פשוט כטומאה. המילה בְּנִדָּתָהּ מוסברת מלשון ריחוק ונידוי, ומבטאת את הריחוק הפיזי בין האיש לאשתו בימים אלו [תורה תמימה, פרדס יוסף].
צירוף מילים זה היווה מוקד למחלוקת יסודית בחז"ל. "זקנים הראשונים" דרשו מכאן שאישה בנידתה צריכה להיות מנודה מסביבתה – אסור לה להתאפר או ללבוש בגדי צבעונין. אולם, רבי עקיבא חלק עליהם וטען כי החמרה כזו עלולה לגרום לאישה להתגנות על בעלה ולהביא לידי גירושין. לכן, הוא פירש את המילים בְּנִדָּתָהּ במשמעות שונה: היא נשארת בטומאתה עד שתבוא במים. מכאן נלמד המקור המרכזי בתורה לחובת הטבילה במקווה לשם טהרה [תורה תמימה, פרדס יוסף, אדרת אליהו].
בהמשך, הפסוק עובר לעסוק בדיני הזב: וְהַזָּב אֶת זוֹבוֹ. מילים אלו מתייחסות לאדם שראה שתי ראיות או שלוש של זיבה, מצב ההופך אותו לטמא בטומאה חמורה המטמאה גם את המשכב והמושב שלו [רש"י, שפתי חכמים, אדרת אליהו]. כמו כן, הכתוב מקיש בין האדם הזב לבין נוזל הזיבה עצמו, ללמד שגם הזיבה עצמה מטמאה [תורה תמימה].
הצירוף לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה בא ללמד מספר הלכות. ראשית, הוא כולל בתוך הלכות הטומאה גם קטנים וקטנות, ולא רק אנשים בוגרים [רלב"ג, אדרת אליהו]. שנית, הוא יוצר הקבלה הלכתית בין טומאת הזכר לטומאת הנקבה לעניין החובה להביא קורבן (אפילו במקרי ספק) ולעניין חישוב ימי הטומאה. בנוסף, מילים אלו באות לרבות גם את נוזלי הגוף של המצורע והמצורעת כגורמים המטמאים [תורה תמימה, אדרת אליהו, רד"צ הופמן].
הפסוק נחתם במילים וּלְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עִם טְמֵאָה. הפרשנים מסכימים כי השימוש במילה הכללית טְמֵאָה במקום במילה "נידה", נועד להרחיב את הדין ולכלול בו כל אישה הנמצאת בטומאה דומה, כגון זבה, יולדת, או אישה שהיא "שומרת יום כנגד יום" [רלב"ג, אבן עזרא, חזקוני, שטיינזלץ, תורה תמימה, אדרת אליהו]. [העמק דבר] מדייק מהמילה עִם (ולא "אותה") שמדובר במצב שבו המעשה נעשה מתוך רצון והסכמה הדדית. מכאן נלמד שאפילו אם האישה כבר הפסיקה לראות דם אך טרם טבלה במקווה, האיש השוכב עמה נטמא בטומאה חמורה של שבעה ימים.
מעבר להלכות היבשות, טמונה בפסוק משמעות תיאולוגית עמוקה. [רבנו בחיי] ו[תולדות יצחק] מציינים כי הנביאים המשילו את חטאי עם ישראל לטומאת הנידה (כפי שנאמר ביחזקאל: "כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה הָיְתָה דַרְכָּם לְפָנַי") ולא לטומאת מת. ההבדל הוא מהותי: כהן אינו יכול לשהות באותו בית עם מת, אך הוא רשאי לשהות באותו בית עם אשתו הנידה, שכן היא עתידה להיטהר. כך גם הקב"ה – למרות שעם ישראל נטמא בחטאיו ובגלותו בקרב הגויים, השכינה ממשיכה לשרות בתוכם מתוך ציפייה לעתיד לבוא, שבו יטהר אותם לחלוטין.