הפסוק קובע את דיני הטומאה החלים על חפצים שהנידה שוכבת או יושבת עליהם. רוב הפרשנים מסכימים כי דיניהן של הנידה והזבה זהים לחלוטין לדיני הזב, בכל הנוגע להעברת טומאה למשכב, מושב, מרכב (אוכף או מושב רכיבה), היסט (הזזת החפץ) ומעיינות (הפרשות הגוף) [רש"ר הירש, פירושי רד"צ הופמן].
באשר לאופן העברת הטומאה, המילים תִּשְׁכַּב עָלָיו וכן תֵּשֵׁב עָלָיו מלמדות כי החפץ נטמא בין אם הנידה נוגעת בו במישרין ובין אם לאו. הגורם המכריע המעביר את הטומאה לחפץ הוא נשיאת משקל גופה של הטמאה, בכל דרך שבה הדבר יקרה [ביאור שטיינזלץ, רלב"ג].
עם זאת, כלל זה אינו חל על כל חפץ אקראי. מתוך המילה עָלָיו, הנזכרת כאן ומופיעה גם בדיני הזב, לומדים הפרשנים כי קיימת הקבלה בין המקרים: כשם שאצל הזב הטומאה חלה רק על כלים המיוחדים וראויים לשכיבה או לישיבה, כך גם אצל הנידה, הטומאה תחול רק על חפצים שייעודם המקורי הוא לשמש כמשכב או כמושב [אדרת אליהו, רלב"ג].