דיני הטומאה של אישה נידה חלים לא רק עליה, אלא גם על החפצים שעליהם היא שוכבת, ומתוכם הטומאה עוברת לאנשים הבאים עמם במגע. העיקרון המנחה בפסוקים אלו הוא שדיני הטומאה של הנידה, בכל הנוגע להעברת טומאה לזולת, זהים לחלוטין לדיניו של הזב. משום כך, התורה מקצרת כאן וסומכת על ההלכות המפורטות שכבר נזכרו בפרשת הזב, ולא מפרטת את כל דרכי העברת הטומאה [רלב"ג].
עם זאת, התורה מציינת במפורש את הנגיעה במשכבה (ובפסוק הבא במושבה), אך שותקת ולא מזכירה את טומאת המרכב (אוכף רכיבה), בניגוד להלכות הזב. השמטה זו נובעת מטעמי צניעות, שכן פעולת הרכיבה דורשת את פיסוק הרגליים, ואין זה ראוי להזכיר זאת בהקשר של נשים [רלב"ג]. בנוסף, המילה במשכבה באה להקיש את דין המשכב לדין האישה עצמה: כשם שהיא נטהרת בטבילה במקווה, כך גם המשכב שעליו שכבה יכול להיטהר במקווה, מה שמוציא מכלל זה כלי חרס שאינם נטהרים בטבילה [אדרת אליהו].
באשר לאדם שנטמא מן המשכב, המילים וכל הנגע מגדירות את גבולות הטומאה. אמנם הנוגע במשכב נטמא עד כדי כך שהוא נדרש לכבס את בגדיו, אך הוא עצמו אינו מעביר את הטומאה הלאה לבני אדם אחרים או לכלי חרס [אדרת אליהו]. לבסוף, מתוך החובה המוטלת על הנוגע במשכב לקיים ורחץ במים, נלמד בקל וחומר כי האישה הנידה עצמה חייבת לרחוץ במים כדי להיטהר בתום ימי טומאתה [חזקוני].