שמתם לב פעם איך התורה מקפידה לשמור על הכבוד והצניעות של כל אדם? כשהתורה מלמדת אותנו על אישה נידה, כלומר אישה שנמצאת בימי טומאה, הכללים שלה זהים לכללים של אדם אחר שנקרא זב. לכן התורה מקצרת ולא מפרטת את כל הכללים מחדש. הטומאה לא נשארת רק אצל האישה, אלא עוברת גם לחפצים שהיא שוכבת עליהם, ומי שנוגע בהם נטמא גם הוא. אבל יש דבר אחד שהתורה לא מזכירה כאן בכוונה: אוכף של רכיבה על בהמה. למה? מתוך צניעות וכבוד לאישה, כי רכיבה דורשת ישיבה בפיסוק רגליים, והתורה מעדיפה שלא לתאר נשים בצורה כזו.
כשהתורה משתמשת במילה במשכבה, היא מלמדת אותנו שכשם שהאישה יכולה לטבול במקווה ולחזור להיות טהורה, כך גם המזרן או הבגד שעליו שכבה יכולים להיטהר במקווה, חוץ מכלי חרס שאי אפשר לטהר אותם בצורה כזו. ומה קורה לאדם שנגע באותו משכב? המילים וכל הנגע מסבירות לנו שהוא אמנם נטמא וצריך לכבס את הבגדים שלו, אבל הוא לא מעביר את הטומאה הלאה לאנשים אחרים או לכלים. בסוף, התורה אומרת על אותו אדם ורחץ במים. מכאן אנחנו לומדים דבר הגיוני ופשוט: אם מי שרק נגע במיטה צריך לרחוץ במים כדי להיטהר, ברור שגם האישה עצמה צריכה לרחוץ במים ולטבול במקווה בסיום ימי הטומאה שלה כדי להיות טהורה שוב.