התורה מחדשת כאן את דין הטומאה החל על איש ואישה לאחר קיום יחסי אישות. פתיחת הפסוק במילה וְאִשָּׁה נועדה להדגיש כי עיקר החידוש כאן הוא טומאת האישה, שכן טומאת האיש כתוצאה מהוצאת זרע כבר נכתבה בפסוק הקודם [ביאור יש"ר, רד"צ הופמן]. בניגוד לאיש, אישה אינה נטמאת מזיבות רגילה שאינה דם, אלא רק בעקבות תשמיש המיטה [ספורנו].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שטומאת האישה במקרה זה אינה נובעת מעצם המגע הפיזי בשכבת הזרע. הכלל ההלכתי קובע כי מגע פנימי בתוך הגוף, המכונה מגע בית הסתרים, אינו גורם לטומאה. לפיכך, היטמאות האישה כאן היא גזירת מלך וגזירת הכתוב מיוחדת, הקובעת שעצם פעולת הביאה היא זו שמטמאת אותה, גם אם לא היה מגע חיצוני בזרע.
מתוך בחירת המילים המדויקת לומדים הפרשנים את התנאים להחלת הדין. המילים וְאִשָּׁה וכן אִישׁ מלמדות על גיל מינימלי לטומאה זו, כאשר האישה צריכה להיות לפחות בת שלוש שנים ויום אחד, והאיש בן תשע שנים ויום אחד [תורה תמימה, רלב"ג, אדרת אליהו, אור החיים]. הפועל יִשְׁכַּב נבחר כדי להורות שדין זה תקף גם באיש זר ולא רק בבעל [העמק דבר]. המילה אֹתָהּ ממעטת ביאה שלא כדרכה, שכן במצב כזה האישה אינה נחשבת כמי שנשכבת בצורה הרגילה, ולכן אינה נטמאת [תורה תמימה, רלב"ג, אדרת אליהו, אור החיים]. כמו כן, הצירוף שִׁכְבַת זָרַע מחריג מצב של חדירה ללא הוצאת זרע, וכן מוציא מכלל זה זרע שהסריח ואינו ראוי עוד להזרעה [תורה תמימה, רלב"ג, חזקוני, אדרת אליהו]. עם זאת, אם הזרע יצא מגופה מאוחר יותר בעודו לח וראוי, היא תטמא עקב המגע החיצוני בו [רלב"ג, רד"צ הופמן].
סיום הפסוק קובע וְרָחֲצוּ בַמַּיִם. מכיוון ששניהם שותפים למעשה, שניהם נטמאים ונדרשים לטבילה [ביאור שטיינזלץ]. אזכור הרחיצה המשותפת בא להשוות את דיני הטבילה של האישה לאלו של האיש, כגון הצורך לטבול בארבעים סאה וללא חציצה [אור החיים, חזקוני, אדרת אליהו]. הפרשנים מציינים כי בניגוד לטומאות אחרות, הפסוק אינו דורש כאן כיבוס בגדים, מתוך הנחה סבירה שהבגדים לא התלכלכו במהלך המעשה [פענח רזא, חומת אנך].
מבחינה דקדוקית, האות כף במילה יִשְׁכַּב מנוקדת בדגש, בעוד האות בית במילה בַמַּיִם היא רפה וללא דגש [מנחת שי].