פסוק זה מבחין בין שתי דרכים שבהן עוברת טומאת הזב אל האדם: מגע ישיר, לעומת נשיאה ומשא. הפסוק יוצר מדרג של חומרת הטומאה בין הפעולות השונות.
החלק הראשון של הפסוק עוסק במי שנוגע בְּכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה תַחְתָּיו. רוב הפרשנים מסכימים כי המילה תַחְתָּיו מתייחסת לזב עצמו, ובאופן ספציפי למרכב (אוכף או מושב רכיבה) שהזב נשען עליו, אשר הוזכר בפסוק הקודם [רש"י, רד"צ הופמן, שטיינזלץ]. הפרשנים מסבירים כי לא ייתכן שהכוונה היא לכלים הנמצאים מתחת למרכב, שכן קיים בכך היגיון הלכתי: אם הזב עצמו מטמא כלים רק במגע ישיר, לא ייתכן שהמרכב יהיה חמור ממנו ויטמא כלים שנמצאים תחתיו ללא מגע [מזרחי, גור אריה].
ההלכה הנלמדת מכאן היא שהנוגע במרכב הזב נטמא עד הערב, אך טומאה זו נחשבת קלה יחסית ואינה מצריכה כיבוס בגדים. הבחנה זו מלמדת כי דיני המרכב קלים יותר מדיני המשכב (המיטה שעליה שוכב הזב), שכן מגע במשכב מחייב גם את כיבוס הבגדים [רש"י, רש"ר הירש].
לצד הפירוש הפשטני, קיימת מסורת פרשנית תלמודית ההופכת את כיוון הפסוק, ודורשת את המילים כך שהן מתייחסות לכל דבר שהזב נמצא תַחְתָּיו. כלומר, חפצים הנישאים מעל הזב (עליונו של זב), גם אם אין ביניהם מגע ישיר [בכור שור, תורה תמימה]. דרשה זו נסמכת גם על קריאת המילה וְהַנּוֹשֵׂא כ"וְהַנִּישָּׂא", דהיינו הדבר שנישא מעליו [מנחת שי, הכתב והקבלה]. חפצים אלו מקבלים טומאה קלה הנקראת "טומאת מדף" (מלשון עלה נדף, או ריח נודף המגיע למרחוק), והם מטמאים רק אוכלים ומשקים, אך לא אדם וכלים [תורה תמימה, רש"ר הירש, רד"צ הופמן].
הפרשנים חלוקים בשאלת תוקפה של טומאה זו. יש הסוברים כי מדובר בטומאה מן התורה [הראב"ד, מובא בתורה תמימה ורש"ר הירש]. לעומתם, פרשנים אחרים קובעים כי פשט הפסוק עוסק רק במה שנמצא מתחת לזב ממש, ולכן טומאת הדברים שמעליו היא גזירה מדרבנן בלבד, והשימוש בפסוק הוא בבחינת רמז ואסמכתא בעלמא [הרמב"ם, הכתב והקבלה, מזרחי].
בחלקו השני, הפסוק מחמיר את הדין לגבי וְהַנּוֹשֵׂא אוֹתָם. בעוד שמגע במרכב גורם לטומאה קלה, נשיאתו גורמת לטומאה חמורה יותר. המילה אוֹתָם מאגדת בתוכה את כל מקורות הטומאה הקשורים בזב שהוזכרו קודם לכן: זובו, רוקו, שכבת זרעו, מימי רגליו, משכבו ומרכבו. נשיאת כל אחד מאלו, אפילו ללא מגע ישיר, מטמאת את האדם ומחייבת אותו לרחוץ במים ולכבס את בגדיו [רש"י, ביאור יש"ר, רש"ר הירש, שטיינזלץ]. עם זאת, המילה אוֹתָם משמשת גם כמיעוט, כדי להוציא מכלל זה "אבן מסמא" (אבן כבדה וגדולה), שכן אין דרך בני אדם לשאת אבן כזו, ולכן דיני הנשיאה אינם חלים עליה [תורה תמימה].