תהליך ההיטהרות של הזב מתחיל עם החלמתו הפיזית, ודורש ממנו סדרת פעולות קפדנית המשלבת ממד של זמן וממד של חומר. רק לאחר שילוב של המתנה מבוקרת וטבילה במקור מים ייחודי, הוא שב אל חיק הטהרה.
המילים וְכִי יִטְהַר אינן מתארות טהרה הלכתית שכבר הושגה, אלא מציינות את ההחלמה הפיזית ופסיקת המחלה. התורה משתמשת בלשון "טהרה" כדי לתאר את סילוק החולי והלכלוך מגופו [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, מלבי"ם, תורה תמימה, ביאור יש"ר, רד"צ הופמן]. הכתוב מוסיף את המילים הַזָּב מִזּוֹבוֹ כדי ללמד שדי בכך שפסק זובו כדי להתחיל בתהליך, ואפילו אם הוא סובל מטומאה נוספת במקביל, כגון צרעת [תורה תמימה]. כמו כן, מילים אלו מלמדות שגם זב שראה רק שתי ראיות של טומאה, ולא שלוש, מחויב בתהליך ספירה וטבילה זה, אף על פי שאינו חייב בהבאת קרבן [תורה תמימה, רלב"ג, רש"ר הירש].
עם פסיקת הטומאה, נאמר וְסָפַר לוֹ. המילה "לו" מלמדת שהספירה מסורה לו לעצמו, והוא נאמן למנות את הימים ללא צורך בעדים [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו]. ספירה זו אינה נעשית בדיבור אלא במחשבה בלבד [העמק דבר].
על הזב למנות שִׁבְעַת יָמִים לְטָהֳרָתוֹ, כלומר שבעה ימים נקיים ובדוקים לחלוטין מטומאת זיבה. הפרשנים מסכימים כי ימים אלו חייבים להיות רצופים. אם יראה זיבה באחד מימי הספירה, הטומאה מבטלת וסותרת את כל הימים שמנה עד כה, ועליו להתחיל למנות שבעה ימים חדשים מבראשית [מזרחי, שפתי חכמים, רלב"ג, רש"ר הירש, רד"צ הופמן]. עם זאת, אם יראה טומאה קלה יותר של קרי רגיל במהלך הימים, היא אינה מבטלת את כל הספירה אלא רק את אותו היום [מזרחי, רלב"ג].
לאחר הספירה נאמר וְכִבֶּס בְּגָדָיו. עליו להטביל את הבגדים שלבש בעודו טמא [ביאור שטיינזלץ]. הסמיכות בין כיבוס הבגדים לרחיצת הגוף מלמדת שכשם שגופו של הטובל צריך להיות נקי מכל דבר החוצץ ומפריד בינו לבין המים, כך גם הכלים והבגדים חייבים להיות נקיים מחציצה בעת הטבלתם [רש"ר הירש, אדרת אליהו]. יש לציין כי בניגוד לגוף, את הבגדים ניתן להטביל במקווה מים רגיל [רד"צ הופמן].
לגבי גופו נאמר וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים. הטבילה צריכה להיעשות במי מעיין טבעיים הנובעים ממקורם [ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. הזב הוא ייחודי ויוצא דופן בכך; מבין כל הטמאים בתורה, הוא היחיד שגופו מחויב בטבילה ב"מים חיים" דווקא, בעוד שאר הטמאים יכולים לטבול במקווה רגיל [חזקוני, רש"ר הירש, רד"צ הופמן]. טעם רוחני לדבר הוא שטומאתו של הזב נבעה מתוך גופו כמעיין, ולכן טהרתו צריכה לבוא על ידי מים הנובעים ממעיין [שפתי כהן]. ההנחיה לרחוץ את "בשרו" מלמדת שהטבילה נדרשת רק בחלקים החיצוניים והגלויים של הגוף, ואין צורך להכניס מים לתוך הפה [תורה תמימה].
בסיום התהליך מובטחת התוצאה: וְטָהֵר. הטבילה, שנעשית ביום השביעי, פועלת באופן מיידי לעניין אחד: היא מטהרת אותו כך שלא יטמא כלי חרס על ידי הזזתם. עם זאת, טהרתו המלאה לשאר הדברים תושלם לחלוטין רק לאחר שיעריב השמש של היום השביעי [תורה תמימה, חזקוני, רש"ר הירש, רד"צ הופמן].