טומאת הנידה היא תופעה טבעית המלווה את מחזור חייה של האישה, ושונה במהותה ממחלות או זיבות חריגות אחרות. שורשיה של מציאות גופנית זו נעוצים בשחר ההיסטוריה האנושית, והיא משמשת כתוצאה ותזכורת מתמדת לחטא עץ הדעת ולקללת חוה [ספורנו, תולדות יצחק, שפתי כהן, חומש קה"ת]. עם זאת, לצידה של תזכורת זו קיים רווח ביולוגי ורוחני עמוק: ניקוי הגוף משאריות ומותרות מבטיח שהוולד העתידי ייווצר מדם זך ונקי, מה שמכין אותו מבחינה גופנית ורוחנית לקבל את השפע האלוהי ואת אור השכל [רבינו בחיי, תולדות יצחק, שפתי כהן].
הלכות אלו חלות על כל אישה וילדה, ואפילו על תינוקת בת יום אחד [תורה תמימה, אדרת אליהו, רלב"ג].
ואשה כי תהיה זבה: אף על פי שהתורה משתמשת בשורש ז.ו.ב, המציין נזילה והפרשה, הפסוק מתייחס כאן לדם הנידה הטבעי והשגרתי, ולא למצב רפואי חריג של "זבה" המצריך קורבנות [ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ, שפתי כהן].
דם: טומאה זו חלה אך ורק כאשר ההפרשה היא דם אדום (או גוונים דומים כגון שחור וצבע אדמה), אך לא במקרים של הפרשות לבנות [רש"י, רשב"ם, רבינו בחיי, רלב"ג, אדרת אליהו].
המילה בבשרה טומנת בחובה מספר רבדים פרשניים. ראשית, היא משמשת כלשון נקייה וכינוי לאיברי הרביה של האישה [אבן עזרא, חזקוני, פירושי רד"צ הופמן]. שנית, היא מלמדת שהדם מטמא רק כאשר הוא נובע ממקורו הפנימי (הרחם), ולא מכל דימום אחר בגוף [רש"י, מזרחי, תורה תמימה]. שלישית, המילה מצביעה על כך שהאישה נטמאת כבר ברגע שהדם נעקר ממקומו ויוצא אל תעלת הלידה הפנימית, עוד בטרם יצא מחוץ לגופה ממש [תורה תמימה, בכור שור, אדרת אליהו]. בנוסף, בניגוד להלכות טומאת הזב אצל גבר, אישה נטמאת בדם נידה גם אם הדימום אירע בעקבות אונס או גורם חיצוני בלתי צפוי [רלב"ג, בכור שור, פירושי רד"צ הופמן].
שבעת ימים תהיה: התורה קובעת פרק זמן מוחלט ורצוף של שבעה ימים, הכולל גם את הלילות [תורה תמימה, אדרת אליהו]. רוב הפרשנים מסכימים כי משך זמן זה הוא קבוע ואינו תלוי בכמות הדימום: בין אם האישה ראתה טיפת דם אחת בלבד ביום הראשון, ובין אם דיממה ברציפות לאורך כל שבעת הימים, היא נותרת בטומאתה שבעה ימים שלמים. קביעת פרק זמן זה נועדה לאפשר לאישה, שנחלשה מעט, לחזור לאיתנה ולבריאותה השלמה [תורה תמימה], וכן כדי ליצור מרחק זמני שיגרום לה להיות חביבה ורצויה על בעלה כביום כניסתם לחופה [תורה תמימה].
בנדתה: משמעות המילה "נידה" נגזרת מלשון נדודים, ריחוק ונידוי, שכן בימים אלו האישה מורחקת ממגע פיזי עם כל אדם [רש"י, משכיל לדוד, ביאור יש"ר]. מכיוון שהתורה מדגישה שהיא נשארת בסטטוס זה לאורך כל שבעת הימים, האישה אינה יכולה לטבול במקווה במהלך היום השביעי עצמו, אלא עליה להמתין עד רדת הלילה כדי להיטהר [רבינו בחיי, רלב"ג, חזקוני, אדרת אליהו, רש"ר הירש]. (חלק מהפרשנים מציינים כי בשלבים מאוחרים יותר בהיסטוריה, קיבלו על עצמן בנות ישראל חומרה להמתין שבעה ימים נקיים ללא דימום כלל, אפילו אם ראו טיפת דם אחת [בכור שור, חומש קה"ת]).
וכל הנגע בה יטמא: כל אדם שנוגע באישה בימי נידתה נטמא עד הערב. מכיוון שמגע ישיר בה מטמא, קל וחומר שכלים, בגדים או רהיטים שהיא משתמשת בהם ויושבת עליהם נטמאים אף הם ומעבירים את הטומאה הלאה [העמק דבר, פירושי רד"צ הופמן].