ויקרא, פרק ט״ו, פסוק י׳

יצא לכם פעם לחשוב מה ההבדל בין רק לגעת בחפץ מסוים, לבין ממש להרים ולסחוב אותו? התורה מלמדת אותנו שיש הבדל גדול בין הפעולות האלה, ושהן משפיעות אחרת על מידת הטומאה שאדם מקבל. כאשר אדם נמצא במצב של טומאה שנקרא "זב", גם החפצים שהוא משתמש בהם נטמאים. התורה מסבירה שמי שרק נוגע בְּכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה תַחְתָּיו, כלומר באוכף או במושב שהזב נשען עליהם, מקבל טומאה קלה יחסית. כדי להיטהר, הוא צריך רק לרחוץ במים ולחכות עד הערב, ללא צורך בכיבוס הבגדים שלו. לעומת זאת, הפעולה של נשיאת החפץ היא משמעותית יותר ממגע קל. לכן, וְהַנּוֹשֵׂא אוֹתָם, כלומר מי שמרים וסוחב את החפצים של הזב, מקבל טומאה חמורה יותר. במקרה כזה, כדי לחזור להיות טהור, האדם צריך גם לרחוץ במים וגם לכבס את בגדיו. כך אנחנו לומדים שפעולה של סחיבה ונשיאה מחברת אותנו אל החפץ הרבה יותר מסתם נגיעה בו.